השבוע, עם המועד הסופי להגשת רשימות המתמודדים לכנסת, תיכנס מערכת הבחירות אולי המקוטבת אי פעם להילוך גבוה. בתוך כך, גובר גם החשש מאלימות בין המחנות הפוליטיים שכבר הפכה לחלק מן השיח הציבורי. ככל שנתקרב למועד פתיחת הקלפיות, הטונים יעלו, השיח יקצין – ובאטמוספירה טעונה שכזו, הכנסים הפוליטיים, חוגי הבית, המחאות והעצרות עלולים להיות מופרעים ואף להפוך בתוך דקות לעימות נרחב. במציאות שבה צירי תנועה יכולים להיחסם בכל יום ונבחרי ציבור להיות מאוימים, החלטה מבצעית אחת כמו פינוי מפגינים, מעצר חשוד או הפעלת כוח – עלולה להיצבע בגוון פוליטי ולהיות מנוצלת על ידי מחנה זה או אחר.

בתקופה שכזו, המשימה המרכזית המוטלת גורמי האכיפה – ובראשם משטרת ישראל שנמצאת בחיכוך מתמיד עם השטח – אינה רק שמירה על הסדר הציבורי, אלא לעשות זאת בלי להפוך בפועל לשחקן פוליטי. לשם כך, ההיערכות צריכה להיות מוקדמת ורחבה הרבה יותר מהצבת שוטרים ליד הקלפיות או במעטפת של אירועים המוניים – ולכלול בין היתר איתור וטיפול באיומי סייבר, ניסיונות השפעה זרה והפצת מידע כוזב, על מנת שביום הבוחר יוכל כל אזרח לממש את זכותו הדמוקרטית ללא פחד או הפרעה.

האתגר מתחיל בהערכת מודיעין מתמשכת שתזהה מוקדי חיכוך, התארגנויות לשיבוש ואיומים על מועמדים, פעילים ובוחרים. דווקא כאן נדרש גבול ברור: המודיעין המשטרתי צריך להתמקד באיומים ובעבירות, ולא לגלוש למעקב אחר פעילות פוליטית או מחאה לגיטימית.

כאשר חלקים גדולים בציבור מניחים מראש כי אכיפה המופנית כלפיהם היא פוליטית, גם פעולה מקצועית עלולה להיתפס כרדיפה. מנגד, הימנעות מאכיפה עלולה להתפרש כהעדפה של המחנה האחר. כדי להתמודד באופן מיטבי עם מציאות זו נדרשים שלושה תנאים:
 

• כללים אחידים מראש – הממד החשוב ביותר הוא לקבוע ולהבהיר מראש כללי משחק, ולא בהתאם לזהות המפגינים. על המשטרה להגדיר מבעוד מועד את מדיניותה ביחס להפגנות, חסימות כבישים, הפרעה לאירועים, איומים ואלימות: מה מותר, מתי ניתנת התראה, באילו נסיבות מפזרים התקהלות, מתי מתבצע מעצר ומתי מופעל כוח. אותם כללים חייבים לחול הן על הרוב והן על המיעוט. כל אירוע מחייב שיקול דעת בהתאם לנסיבותיו, אך שונות מבצעית אינה יכולה להפוך לאכיפה סלקטיבית. תרגול מוקדם של תרחישים אופייניים יצמצם אלתור ויחזק את יכולת המפקדים לפעול באופן מקצועי גם תחת לחץ.

 

• עצמאות מקצועית בהחלטות – יש לקיים הפרדה ברורה ככל הניתן בין הדרג הפוליטי להחלטות המבצעיות. הדרג הנבחר הוא זה שקובע את המדיניות, אולם החלטות אופרטיביות: כיצד לאבטח אירוע, מתי לפנות ציר, את מי לעצור ואיזה כוח להפעיל – חייבות להתקבל על בסיס החוק, המודיעין, הערכת הסיכון ושיקול דעת מקצועי. דווקא משום שהגורמים הפוליטיים הם צד ישיר בהתמודדות, ההפרדה היא קריטית. הפיקוד המשטרתי חייב להגן על עצמאות המפקדים, לתעד החלטות רגישות ולהבטיח שהפקודות עוברות בציר המקצועי. שוטר בשטח צריך לדעת שהוא פועל בשם החוק – לא כדי לרצות שר, מפלגה, מפגינים או את הלך הרוח ברשתות החברתיות.

 

• שקיפות כאמצעי מבצעי – המשטרה אינה יכולה לחשוף מידע מודיעיני או תוכניות מבצעיות, אך היא יכולה לדברר לציבור את מדיניות האכיפה ולהסביר מראש את גבולות המחאה. עליה להביא לפרסום מהיר של המידע העובדתי, בפרט באירוע משמעותי: מה התרחש, אילו התראות ניתנו ומדוע הוחלט לפעול באופן הזה. מצלמות גוף ותיעוד החלטות יכולים לחזק את הבקרה, בכפוף להגנה על הפרטיות. שקיפות אינה חולשה. היא מצמצמת שמועות, מגבירה ציות, מפחיתה חיכוך ותורמת לאמון הציבור.

שלושת התנאים הללו מחייבים תיאום רציף עם ועדת הבחירות המרכזית ויכולת פיקוד ושליטה משטרתית ארצית, שתבטיח כי אותה מדיניות מיושמת בכל המחוזות. חלוקה ברורה של סמכויות – אירוע הנוגע לניהול הבחירות מופנה לוועדה, חשד לעבירה או סכנה לציבור מועבר למשטרה – מגינה הן על תקינות ההליך והן על עצמאות המשטרה. בנוסף, המשטרה צריכה לקיים ערוץ תקשורת מוסדר מול ארגוני חברה אזרחית דוגמת "חמ"ל בחירות" ו"משמר הבחירות האזרחי", שיכולים גם הם לספק מידע חשוב. יש מקום לזרימת מידע מהם, אך הוא חייב להתבצע באופן מבוקר ושוויוני תוך אימות והצלבה של הדיווחים ובחינתם אל מול הפרעה לסדר הציבורי.

המבחן האמיתי של המשטרה לא יסתיים עם סגירת הקלפיות. הצלחתה לא תימדד רק במספר האירועים שמנעה או בשאלה אם הסדר נשמר, אלא גם בשאלה אם הציבור יאמין שהחוק נאכף באופן שוויוני וללא הטיה פוליטית. ביום הבחירות יהיה עליה להגן על הקלפיות ועל זכות ההצבעה, ביום שאחריו יהיה עליה להישאר משטרה שכל חלקי הציבור מסוגלים לתת בה אמון.

עוד ב-

לא עוד רפורמה: ארבע עצות לשר החינוך הבא

לכתבה המלאה

*הכותב הוא בכיר לשעבר בשב"כ ובמשטרה, מנכ"ל חברת S.T-Impact וחוקר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי.