דעות

כשהאלימות הופכת לתרבות - זה כבר מבחן של משילות

מהשיח בכנסת ועד להתנהגות הכביש, מהאלימות במרחב הציבורי ועד הפשיעה בתוך החברה הישראלית - אלה אינן תופעות זהות. הצטברותן מחייבת לשאול מה קורה לגבולות, לכבוד לחוק ולדרך שבה אנחנו מנהלים מחלוקת. את האכיפה צריך לחזק מיד; את התרבות יש לשנות מהיסוד

יאיר אבידן | 3/9/2026 9:25 עקבו אחרינו בגוגל

אירועי האלימות של השבועות האחרונים בפארקי מים, בבתי מלון, בכבישים ובין משפחות פשע הם טריגר, אבל הם אינם הסיפור כולו. קל לראות בכל אירוע מקרה נפרד, עם סיבה אחרת וכתובת אחרת. עם זאת, הצטברותם בהחלט משקפת גם היעדרה של תשתית תרבותית שמחייבת אותנו לעצור ולשאול - אנה פנינו?

יש להתחיל מבית המחוקקים, הבית של נבחרי הציבור, הבית שממנו יש לשאוב השראה ולקבל דוגמה. בחלק מהדיונים הפכו הצעקה, העלבון, ההשתקה והדה-לגיטימציה של האחר לחלק מוכר ובלתי נפרד מהשיח. הכנסת כמובן אינה גורמת לאלימות ישירה ברחוב, אך ללא ספק המנהיגות מייצרת נורמות. כאשר כוחנות והשפלה מקבלות לגיטימציה בזירה הציבורית, קשה לצפות שהחברה שמחוץ למשכן תהיה אטומה לכך; וחמור מכך - היא עלולה לאמץ נורמות אלה.

במרחב הציבורי אנחנו פוגשים אלימות בכבישים, במגרשי הספורט, בפארקי שעשועים, במשפחה ובקהילה; פשיעה קשה בחברה הערבית; אלימות בתוך החברה היהודית ובין קבוצות וקהילות. אלה אינן תופעות זהות, והגורמים להן שונים. גם תאונות הדרכים אינן כולן תוצאה של תרבות והן בהחלט מושפעות גם מתשתיות, תכנון, אכיפה וגורמים נוספים. אך אל לנו לטמון את ראשינו בחול; עלינו להסתכל סביב - בתוך כל אלה חוזרות שאלות משותפות: מה היחס שלנו לגבולות? מה מידת הכבוד לחוק ולזולת? ועד כמה כוחנות הופכת לדרך לגיטימית להתמודד עם מי שעומד בדרכנו?

לכל אלה מכנה משותף - תרבות ומשילות. יש לכך גם מסגרת בינלאומית: World Justice Project, ארגון בינלאומי עצמאי העוסק בקידום ובמדידה של שלטון החוק בעולם, בין היתר באמצעות מדד "סדר וביטחון" ואף במידת ההימנעות משימוש באלימות ליישוב מחלוקות. ישראל אינה מדורגת בו כיום, אך מדדים אחרים מספקים נקודת ייחוס. בדו"ח Gallup, ארגון מחקר וסקרים בינלאומי לשנת 2025, קיבלה ישראל 82 מתוך 100 במדד "חוק וסדר"; ולפי ניתוח של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" המבוסס על מדד הבנק העולמי לשנת 2021, ישראל דורגה בשלטון החוק במקום 39 מתוך 209 מדינות בעולם, אך רק במקום 27 מתוך 38 מדינות ה-OECD. לפי אלה, ישראל אינה "חברה אלימה", אולם ביחס למדינות המפותחות יש לנו מרחב משמעותי לשיפור בשלטון החוק, בסדר ובביטחון.

בישראל קיימות תוכניות ממשלתיות למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית; במשרד ראש הממשלה פועל מטה מתכלל בנושא; הרשות הלאומית לביטחון קהילתי מפעילה תוכניות מניעה; קיימים מערכים לטיפול באלימות במשפחה ובקרב בני נוער; והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (רלב"ד) פועלת בתחום הבטיחות בדרכים. גם הכנסת עוסקת בנושא. ביוני השנה קבעה הוועדה לביטחון לאומי בכנסת כי העלייה באלימות ובפשיעה בקרב בני נוער מחייבת תוכנית לאומית רב-מערכתית, ונמסר לה כי צוות בין-משרדי כבר מגבש תוכנית חומש.

בישראל לא חסרות תוכניות, אך חסרה תמונה אחת, אחריות אחת ומדידה אחת של התוצאה. על מנת להשלים את החסר, נכון להטיל על משרד ראש הממשלה, ובגיבוי ועדת שרים קבועה, לתכלל תוכנית לאומית לחמש שנים לצמצום האלימות ולחיזוק תרבות של שלטון חוק. המשרדים והגופים הקיימים ימשיכו להיות אחראים לביצוע בתחומם: המשרד לביטחון לאומי והמשטרה באכיפה ובביטחון הקהילתי, משרד החינוך במניעה ובחינוך, משרד הרווחה בטיפול, התחבורה בבטיחות בדרכים, מערכת המשפט באכיפה המשפטית והרשויות המקומיות בקהילה - אבל מעליהם תהיה כתובת אחת האחראית לתוצאה המצטברת.

גם המדידה צריכה להשתנות. לא רק כמה תוכניות הופעלו, כמה תקציבים הוקצו או כמה מבצעים נערכו - אלא האם האלימות פחתה, האם תחושת הביטחון השתפרה, האם האכיפה אפקטיבית יותר, האם האמון במוסדות מתחזק ומה עמדות הציבור כלפי שימוש בכוח ובאלימות. אחת לתקופה שתיקבע, על הממשלה לפרסם לציבור לוח מחוונים לאומי מצומצם, עקבי ובר-השוואה, כאשר ועדה קבועה בכנסת צריכה לקיים עליו דיון ולדרוש דין וחשבון על הפער בין היעדים לתוצאות.

ברמה הבינלאומית, ניתן לציין את סקוטלנד, שאימצה כבר בשנת 2005 גישה המתייחסת לאלימות גם כבעיה של בריאות הציבור. בהתאם לכך, כשגופי המשטרה, בריאות, חינוך, רווחה וקהילה פועלים יחד, עם דגש על מניעה והתערבות מוקדמת לצד אכיפה. לפי נתונים המתפרסמים בסקוטלנד, שיעור מקרי הרצח במדינה ירד ב-58% בין 2004/05 ל-2023/24. כמובן שאין לייחס את הירידה כולה למודל, אבל העיקרון חשוב הוא שאין לבחור בין אכיפה למניעה, אלא לנהל אותן כמערכת אחת ולאורך זמן.

לצד אכיפה נחושה ושוויונית נדרשת השקעה ארוכת טווח בחינוך, באזרחות, בסובלנות, ביישוב מחלוקות ובכבוד לחוק ולאדם שמולנו. גם כאן האחריות מתחילה מלמעלה. אי אפשר לדרוש מילד לנהל מחלוקת בכבוד כאשר מנהיגיו אינם עושים זאת.

אלימות אינה מתחילה באגרוף או בלחיצה על דוושת הגז. היא מתחילה הרבה קודם - כשהכוחנות נעשית נורמה, האחר הופך לאויב והחוק נתפס כהמלצה. לכן הדרך חזרה צריכה להיבנות בשני מישורים: משילות, משילות, משילות - ותרבות, תרבות, תרבות. את הראשונה צריך לחזק עכשיו. את השנייה צריך לבנות בהתמדה ולאורך דור.