דעות

הקול הערבי לגיטימי בקלפי ובאופוזיציה – אבל לא בקואליציה ובממשלה?

שיעור ההצבעה הגבוה בחברה הערבית מבטא לא רק מחאה כלפי הממשלה היוצאת, אלא גם רצון להשפיע על עתיד המדינה וקבלת ההחלטות. הגיע הזמן שמנהיגי המפלגות היהודיות יאזרו אומץ פוליטי ויכירו בשותפות עם נציגי הציבור הערבי כחלק לגיטימי מהדמוקרטיה הישראלית

עקבו אחרינו בגוגל

ח"כ יאסר חוג'יראת | 4/11/2026 12:29

ח"כ יאסר חוג'יראת (צילום נועם מושקוביץ דוברות הכנסת)

הבחירות לכנסת ה-26 שהתקיימו בסוף חודש אוקטובר האחרון הביאו לשיעור הצבעה של קרוב ל-80% בחברה הערבית והניבו מספר חסר תקדים של מנדטים. ומפה עולה השאלה: מה קרה כאן? הרי עברנו אינתיפאדות, מלחמות, מבצעים צבאיים בעזה ומשברים פוליטיים וחברתיים קשים – ובכל זאת, אף אחד מהאירועים הללו לא הביא להתגייסות כה גדולה של החברה הערבית לקלפיות.

ביום הבחירות הסתובבתי ביישובים ערביים רבים וראיתי במו עיניי קשישים בני 90 ומעלה שהגיעו לקלפיות לממש את זכותם הדמוקרטית. כששאלתי מה הביא אותם לצאת מהבית ולהצביע בגילם המבוגר, חלקם השיבו: "באנו לתמוך במועמד שלנו, שמייצג אותנו". אחרים ענו בפשטות: "באנו כדי לשלוח את בן גביר וסמוטריץ' לספסלי האופוזיציה, ואולי אפילו אל מחוץ לכנסת". התשובות הללו אומרות הרבה על מה שהתרחש בחברה הערבית בארבע השנים האחרונות.

מאז הוכרזו תוצאות הבחירות אני נדהם מהפליאה שמביעים בחברה היהודית, ובמיוחד בימין, לנוכח שיעורי ההצבעה הגבוהים והתוצאות שהשיגו המפלגות הערביות. ואני שואל אותם בחזרה: איפה הייתם לאורך השנים האחרונות? לא ראיתם מה עבר על החברה הערבית?

בין השנים 2026-2022 נרצחו בחברה הערבית למעלה מאלף בני אדם. משפחות איבדו את יקיריהן, הורים חוששים לשלוח את ילדיהם לרחובות, ואזרחים רבים חיים בתחושה שהמדינה הפקירה את ביטחונם האישי. ומה עשה השר לביטחון לאומי? הרושם שלי הוא שבמקום להיאבק בפשיעה המאורגנת ובארגוני הפשע, הוא העדיף להתעסק בפרובוקציות ובהצהרות מתלהמות.

ומה באשר להריסות הבתים שמשפיעות באופן עמוק על יישובים כה רבים בחברה הערבית? בנגב משפחות רבות נותרו ללא קורת גג בעקבות הריסת בתיהן. השר האחראי על מערך האכיפה מתגאה בהריסתם של אלפי מבנים ביישובים הערביים, עולה על דחפורים ומצטלם לצידם. האם זו המשילות שהבטיחו לאזרחי המדינה? האם הריסת בית שנבנה לפני שניים או שלושה עשורים, כאשר מוסדות התכנון לא סיפקו במשך שנים פתרונות אמיתיים, היא באמת הישג של ממשלה?

במקום להרחיב תוכניות מתאר, להסדיר בנייה קיימת ולאפשר לזוגות צעירים לרכוש מגרש ולבנות עליו בית כחוק, הממשלה היוצאת בחרה בהריסות, בצווי אכיפה ובהעמקת המצוקה – ולא רק בכל מה שקשור לתחום התכנון והבנייה.

גם הרופאים והצוותים הרפואיים הערבים, שעובדים יומם ולילה בבתי החולים ובמרפאות ומעניקים טיפול רפואי לכל אזרח ללא הבדל דת, לאום או השקפה פוליטית, הפכו למטרה של הסתה ומתקפות מצד גזענים בחברה היהודית. במקום לחזק את המרקם העדין של היחסים בין יהודים לערבים, ישנם פוליטיקאים הפועלים, לדעתי, להעמקת השנאה והחשדנות בין שתי החברות. הפגיעה היא לא רק בחברה הערבית, אלא בחברה הישראלית כולה. והנזק הזה חוצה גם את גבולות המדינה ומשפיע על תדמיתה של ישראל בעולם.

ואחרי כל זה, יש מי שמופתע מכך שהחברה הערבית יצאה בהמוניה לקלפיות? כן, זו הייתה הצבעת מחאה! מחאה נגד הגזענות שהרימה ראש בארבע השנים האחרונות. מחאה נגד ההפקרה בתחום הפשיעה והאלימות. מחאה נגד הריסות הבתים, נגד הקיצוצים בתקציבים ונגד הסתה בלתי פוסקת כלפי החברה הערבית ונציגיה.

אני סבור כי גם להנהגה ובראשה ראש הממשלה נתניהו יש חלק באחריות למערכת היחסים הטעונה הזו. לא פעם אנו עדים למצבים שבהם התבטאויות של נציגי הציבור הערבי מוצגות בצורה חלקית או חסרה, דבר שרק מעצים את החששות ההדדיים ומלבה את הקיטוב בין המגזרים במקום לקדם שיח בונה. לא מדובר רק בפגיעה בלגיטימיות של חבר כנסת זה או אחר או של מפלגה מסוימת; מדובר בפגיעה קשה בלגיטימיות של ציבור שלם המונה כשני מיליון אזרחים ערבים, שהם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

וכאן אני מגיע לשאלה המרכזית, שצריכה להעסיק כל אזרח שמאמין בדמוקרטיה: האם הקול הערבי לגיטימי רק כשהוא נמצא באופוזיציה? כאשר חברי הכנסת הערבים יושבים באופוזיציה, מדינת ישראל מתגאה בכך שהמיעוט הערבי מיוצג בכנסת. הנה, אומרים לנו, זו הוכחה לכך שישראל היא מדינה דמוקרטית. אבל ברגע שאותם חברי כנסת מבקשים להיות חלק מקואליציה, להשתתף בממשלה ולהשפיע על קבלת ההחלטות – פתאום הכול משתנה.

פתאום הם הופכים לבעיה. פתאום השותפות איתם מוצגת כסכנה למדינה ולדמוקרטיה. פתאום הקול הערבי, שהיה לגיטימי ביום הבחירות, הופך לקול שאסור להסתמך עליו בהקמת ממשלה. איזו מין דמוקרטיה זו, שבה מותר לאזרח הערבי להצביע ולהיבחר, אבל אסור לקולו להיות שותף בהכרעה מי ישלוט במדינה?

לצערי, התחושה שלי היא שהימין הקיצוני הצליח לשעבד את נתניהו לאינטרסים הפוליטיים שלו, ולהשתלט במידה רבה על השיח הציבורי. הוא מפיץ פחד מפני כל אפשרות של שותפות יהודית-ערבית, ולא פחות חמור מכך – מנסה להרתיע גם חלק מראשי מפלגות גוש השינוי.

במקום לומר בצורה ברורה שאין שום פסול בהקמת ממשלה בשותפות עם מפלגות ערביות, חלקם מעדיפים להתחמק מהשאלה, ביודעם שיהיו נתונים למתקפה פוליטית מצד מחנה המין. בעיניי, דרוש אומץ פוליטי כדי לשבור את מעגל הפחד הזה. יאיר גולן הוא מהקולות הבולטים שאמרו בצורה ברורה כי יש מקום לשותפות פוליטית עם המפלגות הערביות כדי להחליף את הממשלה.

ואני שואל: מדוע מנהיגים נוספים בגוש השינוי מתקשים לומר זאת? האם הם באמת מאמינים שאפשר להחליף ממשלה בלי להכיר בלגיטימיות של נציגי החברה הערבית להיות שותפים בקבלת ההחלטות? הרי מדובר באזרחים שווים בפני החוק, שממלאים את חובותיהם למדינה, עובדים, משלמים מיסים, לומדים, מלמדים, מטפלים בחולים ותורמים לכלכלה ולחברה. אני מדגיש באופן חד וברור: אנחנו לא אזרחים על תנאי, והקול שלנו אינו קול על תנאי.

חשוב לי להבהיר דבר נוסף. החברה הערבית לא יצאה להצביע רק כדי להעניש את הממשלה היוצאת. היא יצאה להצביע גם כדי לשנות את המציאות שבה היא חיה. אנחנו רוצים ביטחון אישי. רוצים שהמדינה תילחם בארגוני הפשיעה ותחזיר את הביטחון לרחובות ולבתים שלנו. אנחנו רוצים הרחבת תוכניות מתאר ביישובים הערביים, כדי שצעירים יוכלו לרכוש מגרש ולבנות בית ולהקים משפחה בלי לחיות בפחד מצו הריסה. אנחנו רוצים מהלך תכנוני מקיף להסדרת הבנייה הקיימת, במקום להמשיך במדיניות של הריסות שאינה פותרת את המצוקה.

אנחנו רוצים תקנים להתמחויות עבור אלפי רופאים שסיימו את לימודיהם, עברו את בחינות הרישוי וקיבלו רישיון לעסוק ברפואה, אך יושבים בבית או עובדים בעבודות מזדמנות מפני שלא הצליחו להתקבל להתמחות. אנחנו רוצים פתרונות תעסוקה לאלפי מורים שסיימו את לימודיהם ואינם מצליחים להשתלב במערכת החינוך, ולבוגרי מקצועות ההייטק שמתקשים למצוא עבודה מתאימה. אנו רוצים בהקמת אזורי תעשייה ביישובים הערביים, מקומות עבודה, מגרשי ספורט, גנים ציבוריים, תשתיות ראויות, שירותי בריאות וחינוך איכותי.

האם אנחנו מבקשים יותר מדי? האם הדרישה לביטחון אישי, לקורת גג, לתעסוקה ולחיים בכבוד היא דרישה לא לגיטימית? אלה אינם צרכים של החברה הערבית בלבד. אלה זכויות בסיסיות שכל אזרח במדינה דמוקרטית צריך ליהנות מהן. לכן, מי שמנסה להציג את ההצבעה הערבית כאיום על המדינה, מתעלם מהמסר הברור שעלה מהקלפיות.

החברה הערבית מבקשת להיות שותפה אמיתית בעיצוב עתידה ובקביעת המדיניות המשפיעה על חייה. בארבע השנים האחרונות הצטברו כעס, תסכול ותחושת קיפוח עמוקה. הבחירות היו הרגע שבו כל אלה קיבלו ביטוי בקלפי. וכפי שאומר הפתגם: "זה היה הקש ששבר את גב הגמל".

עכשיו, אחרי הבחירות, האחריות עוברת גם למנהיגי המפלגות היהודיות, ובעיקר לאלה המבקשים להציג אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. עליהם להחליט האם הם מוכנים לשותפות פוליטית אמיתית עם נציגי החברה הערבית, או שהם ממשיכים לקבל את כללי המשחק שהימין הקיצוני מנסה להכתיב. כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק מי ירכיב את הממשלה הבאה. השאלה היא האם הדמוקרטיה הישראלית מוכנה להכיר בקולם של האזרחים הערבים לא רק כאשר הוא משרת את תדמיתה הדמוקרטית, אלא גם כאשר הוא עשוי להכריע מי ישב בשלטון.

את השורה התחתונה חובה להפנים: הקול הערבי הוא חלק מהדמוקרטיה הישראלית. הוא לא נעלם אחרי סגירת הקלפיות, והוא לא מאבד את הלגיטימיות שלו כשמתחיל המשא ומתן הקואליציוני. מי שמכיר בזכותנו לבחור ולהיבחר, צריך להכיר גם בזכותנו להיות שותפים בשלטון.