את הסערה סביב הסרט נז"א פגשתי באתונה. הייתי שם במפגש עם הקהילה היהודית, ובזמן אמת ראיתי שוב כמה מהר סרט, כותרת ופרס בינלאומי מעצבים תודעה. הרבה לפני שמישהו בודק מה בדיוק הוצג, מה הושמט ומה עומד מאחורי העדויות, הסיפור כבר יצא לעולם.

וזה בדיוק מה שמטריד אותי. לא משום שאסור לבקר את מדינת ישראל. ודאי שמותר. מובן גם שקולנוע תיעודי אינו יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין. היוצרים בוחרים את נקודת המבט, את המרואיינים, את העריכה ואת מה שנשאר בחוץ. אבל דווקא משום כך חלה עליהם אחריות מקצועית ומוסרית מיוחדת.

יש סיבה שאנחנו מבחינים בין קולנוע עלילתי לקולנוע תיעודי. הצופה יודע שיש אמנם עריכה ופרשנות, ובכל זאת הוא מניח שהאנשים אמיתיים, שהעדויות אותנטיות ושהטענות נבדקו וניתנות לבדיקה. בנז"א, נוסף לכך מרכיב חזק במיוחד: היוצרים ישראלים, והסרט נשען, לדבריהם, על עדויות של 24 חיילים ואנשי מודיעין ישראלים. בעיני הצופה בעולם, עצם הישראליות מעניקה לטענה לגיטימציה נוספת. הוא אומר לעצמו, כמעט בתמימות: הם מכירים את החברה הזאת מבפנים, הם חיים שם, למה שיפגעו במדינה שלהם אם הדברים אינם נכונים?

וכך הביקורת הופכת מ"טענה נגד ישראל" ל"עדות של ישראל על עצמה". הסרט, שזכה בפרס המיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ונציה, מוצג כבר בתקציר הרשמי של הפסטיבל כמי שחושף את המנגנונים שמאחורי "הרג המוני מחושב" של אזרחים פלסטינים בעזה. זו האשמה כבדה ביותר.

אנונימיות יכולה להיות כלי לגיטימי בסרט דוקומנטרי. אבל כאשר המקורות אינם ניתנים לזיהוי, כאשר פניהם וקולותיהם מוסווים, וכאשר הטענות חמורות כל כך, חובת הבדיקה, ההצלבה וההקשר רק גדלה. והנה האבסורד: הסרט כבר הוקרן בוונציה, זכה בפרס ומייצר כותרות ברחבי העולם – אבל בישראל עדיין לא ניתנה אפשרות לצפות בו. דובר צה"ל ביקש מיוצרי הסרט לאפשר לנציגי הצבא לראות את היצירה המלאה כדי להשיב באופן ענייני לטענות. גם מועצת הקולנוע דרשה הקרנה בפני חבריה ואנשי מקצוע.

אם הטענות חמורות כל כך, ואם היוצרים עומדים מאחוריהן, מדוע לא לאפשר את הבדיקה הזאת עכשיו? אינני יודעת מה מניע את ההחלטה שלא להעמיד בשלב הזה את הסרט המלא לעיון הגורמים המבקשים להתמודד עם טענותיו, ואין טעם לנחש. אבל דווקא מסרט תיעודי שמבקש אמון מצופיו, יש לצפות לפתיחות מרבית לבחינה מקצועית.

אי אפשר מצד אחד להפיץ בעולם כתב אישום חזותי נגד צה"ל, ומצד שני להשאיר את מי שנגדו מופנות ההאשמות להתמודד עם קדימון, קטעים וציטוטים בלבד. במקביל, אחד מיוצרי הסרט יובל אברהם (לצד רחל שור), אמר שהוא פועל להקרנת הסרט בישראל. מצוין. אין סיבה לחכות. אם היצירה מבקשת להיות מסמך תיעודי משמעותי, היא צריכה לעמוד גם מול אנשי מקצוע, מול מי ששירתו במערכות המתוארות בה, ומול שאלות קשות הנוגעות למהימנות המידע המופיע בה.

וכאן נמצא גם האתגר הגדול יותר של ישראל בהתמודדות עם סרט כזה. מול עדות "מבפנים", הכחשה רשמית נשמעת בקלות כהתגוננות של המערכת. עדות מבפנים לא שוברים בהודעת דובר. מעמידים מולה עובדות, הקשר ובעיקר עדויות אחרות.

כשהתמונה שמציג הסרט מטעה ושגויה, צריך לשמוע גם את מי שהיה שם ומוכן לספר בשמו ובפניו על טרוריסטים המסתתרים דרך קבע בתוך אוכלוסייה אזרחית, על האהדה לה זוכים טרוריסטים אלה בקרב האוכלוסייה האזרחית "החפה מפשע", על מאגרי הנשק שהתגלו בבתי תפילה, בבתי חולים, בבתי מגורים ובחדרי ילדים, על ההוראות שקיבל, על מגבלות התקיפה, על פעולות שבוטלו מחשש לפגיעה באזרחים ועל המחיר הכבד ששילמו לוחמים בניסיון לצמצם פגיעה כזו. ואת העדות הזאת אי אפשר לייצר רק במשרד ממשלתי. היא חייבת לבוא בקול עצמאי, לא כתעמולה נגדית ולא כתסריט שמוכתב מלמעלה. לכן את ההתמודדות יש לבצע בשני מישורים מקבילים:
 

• הממלכתי – המוביל בדיקה מקצועית ולא מתחיל באיומים. לצפות בסרט. לבחון ביסודיות את העדויות והטענות שעליהן הוא נשען. אם נעשה שימוש בחומר מסווג, גורמי הביטחון צריכים לברר זאת ולטפל בכך.      
• האזרחי – על היצירתיות הישראלית לפרוץ מלמטה ולהגיב. טובי ילדינו היו באירועי הלחימה בעזה וחוו מקרוב את הצורך להתמודד עם אויב שפועל בכוונת מכוון בתוך ומתוך אוכלוסייה אזרחית, ואת המגבלות הקשות שנטלו על עצמם בניהול קרב חסר סימטריה מוסרית זה. הם וחבריהם יכולים להיות השליחים הטובים ביותר של העמדה הישראלית. בעידן הטכנולוגי הנוכחי, שבו ניתן בעלויות זניחות לתרגם יצירתיות פרועה ככל שתהיה למסר חזותי קצר וקליט, מאות ואולי אלפי צעירים ישראלים מוכשרים יכולים לתרום תרומה מכרעת להצגת תמונה נכונה של הדברים.

אני כותבת זאת גם כאזרחית ישראלית שמשפחתה, כמו משפחות רבות כל כך, נושאת את מחיר שנות המלחמה ושירות המילואים האינסופי בחזיתות השונות. במלחמה שלא בחרנו ושבה ניסו להשמיד אותנו, היו בהכרח גם טעויות וגם תקלות, ומדינת ישראל חייבת לבדוק את עצמה.

חברה דמוקרטית אינה צריכה לפחד מביקורת. אבל גם המבקר אינו פטור מביקורת. לאורך השנים האחרונות למדנו עד כמה תמונה או סרטון שיוצאים מישראל יכולים להפוך לחומר גלם בזירה הבינלאומית, הרבה לפני שהעובדות וההקשר מתבררים. האחריות הזאת מוטלת על יוצרים, עיתונאים, אנשי ציבור, בעלי תפקידים, וגם על חיילים ואזרחים. כי להכפשה יש מחיר. והמחיר הזה אינו מבחין בין ימין לשמאל. השנאה כלפינו אינה בודקת איזו עמדה פוליטית החזקנו ואיזה פתק שמנו בקלפי. לא להשתיק, לבדוק. לא לאיים, להוכיח. לא להפקיר את הזירה, אלא להתייצב בה עם עובדות ועם קולות אמינים. ואם נז"א מבקש להיות יותר מסרט אג'נדה מטעם, שיפתח את הדלת לבדיקה. דוקו יכול להיות פוליטי, נוקב ומכעיס. אבל המילה "תיעודי" אינה אליבי. היא מחייבת.

עוד ב-

נשיא המדינה: "הניצחון השלם - כשנשיב את החיים למסלולם"

לכתבה המלאה

*הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, יזמת חברתית ומייסדת מיזם תפילת נשים, יו"ר מועצת הקולנוע לשעבר.