תשפ"ז כבר בפתח, ומכאן אני רוצה לאחל לכולנו שנה טובה, שנה מבורכת, שנה מתוקה של שלום. סימני החג: רימון, תמר, תפוח בדבש, ואפילו ראש של דג, מסמלים את הרצון שלנו בטוב לעצמנו ולעולם. אפילו הסלק, סמל ה"שיסתלקו כל מבקשי רעתנו", מתפלל להסתלקותם רק מחיינו ומסביבתנו, ואולי אפילו להפיכתם לחברים.

ומה אפשר לעשות, שלצד סימני החג והתפילות לטוב, ניכרים היטב גם סימני האנטישמיות והרוע הסוגר עלינו – ובזמן שאנחנו מתפללים לאלוהינו לשלום ולגאולה, באותה אדיקות מתפללים המונים ברחבי הגלובוס בדיוק לדבר ההפוך.

יום לפני כתיבת מלים אלה, נתקלתי בג'רוזלם פוסט בכתבה על הפגנה אנטישמית שהתקיימה לאחרונה בתוך השכונה היהודית בטורונטו שבקנדה, בתחומי הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ישראל, ארה"ב וצרפת). מהפרסומים בתקשורת אני מבינה שזו בעצם לא "הפגנה", אלא חזרה גנרלית למסע לפידים אלים, ולמתקפה על יהודי המקום כמסמלים את הציביליזציה כולה. בראש התהלוכה – איש אקדמיה ומרצה בכמה מוסדות אקדמיים באונטריו, מצויד במערכת הגברה, ובידיו מערך שיעור מסודר: עלילות דם אנטישמיות, איומי השמדה ישירים, ולקינוח קריאות קצובות: "חייבר חייבר אל יהוד" – קריאה לאלימות כלפי יהודים.

מי שחושב שמדובר באירוע קיצוני ובודד – טועה. אירועים כאלה מתרחשים בכל יום, בכיכרות וברחובות העולם. האנטישמיות נצעקת בראש חוצות, ופעמים רבות פוגשת דעת קהל מקומית אוהדת, ומדיניות ממשלתית מבינה ומכילה. טורונטו היא במקרה הזה חלון הראווה של העולם כולו.

איך קרה ש"חלון אוברטון" של 2026 מאפשר עלילות וקריאות לרצח – כרטוריקה לגיטימית בדיון, והמשטרה המקומית לא תופסת את המשתתפים וזורקת אותם מהחלק המואר של העולם? והאם בכלל ניתן לקרוא לעולם החופשי "מואר" או "נאור", כשכל כך טרנדי ומקובל בו לאחל לעם מסוים השמדה, בהסוואה קלושה של הפגנה למען הצדק והמוסר?

רבות המחשבות בראש השנה הנוכחי, וגם על תפקידה של ויצו – רשת ציונית-נשית עולמית – בעולם החדש. אם בעבר הייתה מדינת ישראל מאוימת והקהילות מוגנות יחסית, הרי שהמצב מתהפך לאט לאט, וחושף את הקהילות לסכנות שרק דור הורינו יכול לזכור. סכנות שיחייבו אותנו לעמידה משותפת איתנה, לקראת שינויים טקטוניים במפת העולם היהודי ופריסתו על פני הגלובוס. כל יום חדשותי מקרב את ישראל להפוך לחוף מבטחים שמציל חיים.

עוד ב-

מחפשים אשמים – מתעלמים מהגורמים: האמת מאחורי אלימות הנוער

לכתבה המלאה

עוד עבודה רבה לפנינו, כעם וכמדינה, והדור הבא לא יישאר נטול אתגרים. אבל בינתיים, לפחות לכמה ימים, יהיו אלה סימני החג שיעסיקו אותנו. בעזרתם, תפילות לטוב של עם קטן יגברו על איחולי הרע של המוני שונאיו, איחולי "שירבו מעשינו הטובים כרימון" יגברו על העלילות הרבות כרימון על "מעשינו הרעים", ונרות החג יסמלו ויזכירו את תקוותינו לשנה טובה, שנה מבורכת, שנה מתוקה של שלום, ואם אפשר – שיסתלקו כל מבקשי רעתנו.

*הכותבת, אניטה פרידמן, היא יו"ר תנועת ויצו העולמית.