לתפקיד יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת נכנסתי בינואר 2023, בהתרגשות רבה ובתחושת שליחות גדולה. באותם הרגעים לא יכולתי אפילו לדמיין לעצמי שתחת תפקיד זה אעסוק בזכויות נשות ישראל בתקופה הכי כאובה וקשה שידענו – כמדינה וכעם, כנשים ואימהות, כבנות ואחיות.

מאז מתקפת ה-7 באוקטובר אני פוגשת אותן בוועדה בכנסת ובכל מקום – נשים ישראליות, לביאות עם תעצומות נפש עילאיות ברגעים הכי קשים וכואבים שלהן, ברגעים ששוברים את הלב לאומה שלמה. אימהות ואחיות לחטופות ולחטופים, נשים שחזרו מהשבי האכזרי בעזה, נשים שבני הזוג שלהן עדיין חטופים והילדים רק מחכים לאבא שיחזור, לצד נשים שאהובן כבר לא ישוב אף פעם לאחר שנפל בקרב.

כל אחת ואחת מהן נלחמת בדרכה, יום-יום, שעה-שעה. אלו שסופרות את הימים ואלו שהימים עבורן נעצרו, כי מה שהיה לפני ה-7 באוקטובר כבר לא יהיה בעבורן אותו דבר לעולם – ובתוך הכאוס, הן נאלצות לקום שוב ושוב ולהיות לוחמות בעל כורחן. הן נלחמות על החיים, לוחמות של החיים – על מי שצריך להשיב, ועל מה שבכאב גדול כבר לא ישוב. 

עבור מרבית הנשים הללו הכנסת היא זירה זרה ולא נעימה – אך המציאות החדשה שהכתה בהן מובילה אותן להיאבק את מאבק חייהן. קולן חייב להישמע, תחילה לאוזני מקבלי ההחלטות, ומשם לכל בית בישראל. אם לא את זעקתן את מי נשמע? אם לא להן, למי נקשיב?

אני זוכרת היטב את המילים הקשות של רז טחן, אלמנתו של גיבור ישראל רני טחן ז"ל – שהתגייס למילואים על אף שקיבל פטור, כי לא יכול היה להשאיר את חבריו להילחם לבדם – אשר אמרה "אני לא עושה אקזיט על בעלי, אני צריכה עזרה". אני זוכרת היטב גם את דבריה של שלומית קלמנזון, אלמנתו של הגיבור אלחנן קלמנזון ז"ל – שיצא לקיבוץ בארי בשבת שמחת תורה ללא כל צו, אלא מתוך קריאה פנימית, והציל 100 משפחות טרם נפל בקרב – שמספרת, ספק בכאב וספק בהומור שחור, שילדיה אומרים כי "היא קודמה מתפקיד סגנית מנהלת בית ספר, לתפקיד מנהלת בית יתומים". כמוהן יש עוד ועוד נשים יקרות, המספרות בזו אחר זו כיצד הפכו מנשים בעלות קריירה ועבודה מספקת, למובטלות שלא מרצון.

כמדינה וכחברה הבטחנו שנדאג לכל חסרונן. בשעת אסונן האישי ואסוננו הלאומי עמדנו לצידן בבתי העלמין ובשבעות, ונשבענו שנהיה כאן עבורן. יקיריהן שנפלו בקרב לא היססו, ובשעת צרה עזבו בית ומשפחה, התייצבו ואמרו הנני, ומסרו את נפשם – כעת הגיע תורנו להתייצב למענם ולסייע. כאשר הן מספרות במילים כואבות איך המעסיק איבד את הסובלנות ובדרך אלגנטית יותר או פחות הן הוצאו לחל"ת כפוי, או אחוז משרתן ירד, ובמקרים גרועים יותר כיצד הן פשוט פוטרו – אני מתמלאת בבושה גדולה, בושה שמתחלפת מהר בקריאה למעשה.  

בחודש האחרון הייתה לי הזכות, יחד עם ח"כ דבי ביטון, להעביר את החוק שיאסור על פיטורי קרובי משפחה מדרגה ראשונה בשנה הראשונה למי שנפלו במערכה. האמת היא שהלוואי ולא היה צריך את החוק הזה, אבל מצב העניינים הקיים מלמד אותנו שצריך להיות מהירים, ברורים, ובעיקר ראויים. בהמשך לכך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שנשים רבות של הנופלים פשוט לא מסוגלות לחזור לעבודה בשנה הראשונה של האבל. אחרי הכל, גם בתוך השכול צריך לארגן ולייצב את החיים והבית מחדש, וכשיש ילדים קטנים יתומים מאבא, מדובר בשינוי סדרי עולם.

מבחינתי זו לא קריאה לעזרה, כי אם בראש ובראשונה ציווי ופקודה לנו כמדינה. זוהי חובתה של הממשלה לעמוד לצד אותן הנשים: לומר להן שעכשיו אנחנו כאן בעבורן ובשבילן, ולתת את הזמן ואת רשת הביטחון הכלכלית שהילדים והן כל כך צריכות.

במונחים המקצועיים קוראים לזה שיפוי ופיצוי על אובדן הכנסת האישה שבעלה נפל בקרב. את הצעת החוק הגשתי בשנה האחרונה, ובינתיים אם לומר בכנות, אין הצלחה מרובה מול הממשלה. מתוך שנת אבל (12 חודשים) שרי האוצר והביטחון מוכנים להכיר רק בשלושה חודשי התארגנות ואבל – זמן שלא באמת מאפשר התחלת שיקום אמיתית למשפחה השכולה. הנשים לא מבקשות צדקה אלא צדק, לא רחמים אלא הכרה. הן לא מבקשות הרבה, רק שנהיה ראויים. מהסיבה הזו בדיוק אני מתעקשת על לא פחות מ-12 חודשים, כשהמסר שלי לממשלה הוא חד וברור: יש דברים שעליהם לא נושאים ונותנים, אלא פשוט עושים – ככתוב "כל יתום ואלמנה לא תענון", פשוט, ענייני ובלי משוא פנים.

עוד ב-

המענקים מעוררים סערה: מי עומדים במרכז הבלגן?

לכתבה המלאה

*הכותבת, פנינה תמנו שטה, היא חברת כנסת ויו"ר הסיעה מטעם המחנה הממלכתי, ועומדת בראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת.