דעות

יוזמה, תחבולה, גמישות: מחשיבה טקטית לחשיבה אסטרטגית

בהתנתקות מ-2005 ביקשה ישראל לאפשר לפלסטינים להקים את "סינגפור של המזרח התיכון", בפועל היא קיבלה את "חמאסטן". דיוני הקבינט מהימים האחרונים סיפקו הזדמנות לשנות את המומנטום הנוכחי – אלא שאנו שוב עדים לפער בין הגדרת מטרות לאומיות לבין דרכי הפעולה הנבחרות לממש אותן

האלוף במיל' יצחק גרשון | 17/8/2025 13:14

האלוף במיל' יצחק גרשון (צילום באדיבות יצחק גרשון)

מה שלא נאמר בהחלטות הקבינט מהימים האחרונים, אך נובע מהן באופן מובהק, הוא שלישראל אין תביעות טריטוריאליות כלפי רצועת עזה. במילים אחרות: ישראל אינה מעוניינת לשלוט ברצועה, לא מעוניינת לנהל אותה ולא שואפת לכבוש אותה מחדש – להיפך. ההתנתקות משנת 2005 נועדה לאפשר לפלסטינים להקים ברצועה ישות אזרחית חופשית. ישראל חלמה על "סינגפור של המזרח התיכון" – וקיבלה את "חמאסטן": ישות טרור חשוכה, אכזרית, אנטישמית וקנאית.

אם כך, האם לא נכון היה לנסח סיכום אחר לישיבת הקבינט, סיכום שהוא אסטרטגי ולא רק טקטי? סיכום שאינו מתמקד רק באתגרים ובדרך הצבאית להשיגם – אלא בצמצום החסרונות, שיש בהמשך כמעט אוטומטי של המלחמה, הן בזירה הבינלאומית, הן במרחב האזורי והן בתוך החברה הישראלית עצמה?

במקום זאת, אפשר היה לבחור בגישה תחבולנית: תארו לכם שההודעה שהייתה יוצאת מן הקבינט הייתה מנוסחת באופן הבא: ישראל מביעה נכונות להפסיק את המלחמה באופן מיידי, ומתחייבת שלא לחזור אליה – בתנאי שיובטחו חמישה יסודות:

השבת כלל החטופים.
פירוק מוחלט של הזרועות הצבאיות של החמאס והג'יהאד האיסלאמי.
הקמת ממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרשות הפלסטינית במתכונת הקיימת.
מנגנון שיקום תמורת פירוז בפיקוח בינלאומי וערבי.
חופש פעולה ביטחוני לישראל מול כל ניסיון עתידי לפעילות טרור כנגד אזרחיה או ניסיון לשיקום תשתיות הטרור.

את סיכום החלטות הקבינט ראוי היה לתאם מראש עם ארה"ב, ובמקביל להציג ולגייס באמצעות ראש הממשלה ודיפלומטיה גם את תמיכת מנהיגי גרמניה, צרפת ובריטניה, וגם מנהיגי מצרים, ירדן ומדינות נוספות אשר תמכו בנו בימיה הראשונים של המלחמה – אבל כעת מייחלים לסופה, גם אגב, כתוצאה מבעיות פנימיות אצלם.

מהלך כזה היה מציב את חמאס בפני מציאות חדשה ומשנה את המומנטום הנוכחי, שהוא רע לישראל ורע לישראלים. מהלך כזה היה מציב את ישראל כצד הרציונלי, המוסרי, האחראי והצודק – זה אשר חותר לסיום המלחמה, באופן שאינו מסכן את אזרחיה או את ביטחונה והמשך קיומה.

אני סבור כי ההצהרה כזו הייתה גם מחזקת את מעמדנו האזורי, מגדילה את הסיכוי להרחבת הסכמי אברהם, ומבודדת עוד יותר את איראן ושלוחותיה. ואולי, אף שייתכן שהצהרה כזו אף הייתה מרגיעה את האובססיה של מדינות העולם לחזור אל הרעיון הכושל והבלתי מוצלח של שתי המדינות!

מה שבטוח: הדבר החשוב ביותר, הוא שמהלך כזה היה מציג חשיבה אסטרטגית, לא רק טקטית. צריך לזכור: למערכת הביטחון ולצה"ל, הישגים מרשימים בזירת המלחמה: רצועת עזה בכלל וחמאס בפרט ספגו מכה קשה מאוד – ואולם אפילו מלחמה צודקת הנמשכת בלי סוף, עלולה להוביל לשחיקה פנימית, לפגיעה באמון הציבור ולכרסום מתמשך בלגיטימציה הבינלאומית.

בסופו של עניין, העוצמה הצבאית היא רק מרכיב אחד מתוך מארג שלם של כלים לאומיים – ובראשם תחבולה, גמישות, ובעיקר מדיניות ויוזמה חכמה. הבעיה המרכזית איננה עצם ההחלטה של הקבינט, להשיג את היעדים שנקבעו – אלא שהתחושה (לפחות כלפי חוץ) היא שמדיוני הקבינט התקבלה החלטה המעידה בעיקר על היעדר תחבולה אסטרטגית משלימה.

האם לא היה נכון לנסות לנצל את נקודת הזמן הנוכחית, המאופיינת במשבר פנימי, אזורי ובינלאומי – ולאחר כמעט שנתיים של מלחמה רב זירתית – לטובת הישגים מבצעיים מרשימים והתעוררות אזורית בכדי להציע מסלול חדש? צריך להבין: גישה כזו אינה משדרת חולשה – אלא חוזק. היא משדרת ביטחון עצמי, תעוזה מוסרית וראייה לטווח רחוק. ולא פחות חשוב: היא מהדהדת את אחד היסודות המובהקים של מדינה דמוקרטית: הרצון להפעיל כוח רק כשאין ברירה, ולא כבחירה קבועה מראש.

שוב אנו עדים לפער בין הגדרת מטרות לאומיות לבין דרכי הפעולה הנבחרות לממש אותן. גם במלחמה הנוכחית, אולי יותר מבכל עימות אחר, כבר ברור שהכוח הצבאי לבדו אינו מספיק. ללא יוזמה מדינית תחבולנית, ללא מסלול דיפלומטי משלים, נמשיך לעשות עוד מאותו הדבר – ולקוות לתוצאה אחרת.

ומה אם יאמרו לי: "אינך מבין, חמאס יתנגד לכך, לא יסכים לתנאים האלה" – תשובתי פשוט וברורה: יתהפך שוב הגלגל – ונוכל לחזור למלחמה מתוך עמדת כוח, מוצדקת מוסרית, פנימית ובינלאומית. כפי שנאמר בספר משלי (פרק א', פסוק יד'): "באין תחבולות יפל עם; ותשועה ברוב יועץ". במאבק כה מורכב, לא מדובר כאן רק אמת תנ"כית, זו בדיוק מהותה של האסטרטגיה!

עוד ב-

המלצה: הענקת פרס נובל תלת ממדי לנשיא צרפת

לכתבה המלאה

*הכותב יצחק (ג'רי) גרשון הוא אלוף במיל', סגן מפקד פצ"ן במלחמה במשך 250 ימים מאז ה-7 באוקטובר. שימש בין היתר כאלוף פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה, וכמפקד אוגדת יהודה ושומרון בתקופת האינתיפאדה השנייה כולל בחומת מגן.