דעות

כשהבחירות מלבות את הקיטוב: זהירות, ההיסטוריה חוזרת – ולא לטובה

ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת שמחלוקות פנימיות עלולות להידרדר לעימותים הרסניים ולגבות מחיר כבד. לקראת הבחירות הקרובות, כשהעימותים בין המחנות מגיעים לנקודת רתיחה, נדרשת מנהיגות שתבלום את ההקצנה ותבטיח כי הכרעת הרוב הדמוקרטית תכובד

משה מנו | 21/10/2026 9:40

אנו נמצאים בתקופת "לפני הבחירות": רואים וחשים ביתר שאת את הקרע המעמיק בעם, את השיסוי בין המפלגות והזרמים בעזרת גורמים חיצוניים שמלבים את "אש השנאה". בתוך תוכנו אנחנו אומרים לעצמנו שזה חלק מתופעת "טרום בחירות" שתחלוף ביום שאחרי...

אבל האם אנחנו לא משקרים לעצמנו? האם אנחנו לא טומנים את ראשנו בחול ומקווים לשינוי לטובה שייתכן מאוד שלא יבוא – ואולי אפילו נמצא עצמנו במחלוקות גדולות יותר, עצימות ומזעזעות עד כדי סכנה למלחמת אחים? אם המחשבה הזאת נראית לכם לא ריאלית, תרשו לי להזכיר לכם כמה עובדות היסטוריות, שמוכיחות שסכנה כזאת הייתה קיימת ומוחשית, ונמנעה ברגע האחרון.

היכנסו, למשל, לאתר הפלמ"ח וקראו את ההגדרה על תקופת ה"סזון", 1944–1945: אנשי ההגנה והפלמ"ח פעלו נגד אנשי האצ"ל בשל מחלוקת חריפה סביב אופי המאבק בבריטים. למרות המעצרים והעוינות, האצ"ל נמנע ממאבק מזוין נגדם. זו דוגמה לריסון בתוך היישוב היהודי.

בקיץ האחרון אותרו שרידי האונייה "אלטלנה" במעמקי הים התיכון, ופרשת הטבעתה משנת 1948 חזרה לכותרות. באירוע טרגי זה נשפך דם יהודי בעימות קשה בין צה"ל הצעיר ללוחמי האצ"ל, שנסוב סביב שאלת חלוקת הנשק שעל הסיפון וסמכותה הריבונית של המדינה החדשה. מפקד האצ"ל, מנחם בגין, קרא לאנשיו שלא להשיב במלחמה כוללת. חשוב לדייק: האסון עצמו ואיבוד החיים לא נמנעו; אך ההסלמה הרחבה והרסנית ביותר למדינה הצעירה נמנעה.

אירוע משמעותי נוסף התרחש בשנת 2005 תחת הכותרת "ההתנתקות" – פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון שעורר מחלוקת וכאב עצומים. היו מחאות ועימותים, אך לא פרצה מלחמת אחים: המאבק התנהל ברובו בדרכים לא אלימות והתמקד בעיקר במישור הציבורי והפוליטי, כשהפינוי בוצע בידי כוחות המדינה.

אם נלך להיסטוריה הרחוקה יותר שלנו, נגלה שלושה אירועים שבהם המחלוקת הייתה הרת אסון וגבתה מחיר כבד. הראשון: פילוג לממלכת ישראל ולממלכת יהודה: אחרי מות המלך שלמה, התפצלה הממלכה סביב שאלת סמכות השלטון של רחבעם ועול המיסים. שתי הממלכות נלחמו זו בזו במשך דורות. האחדות המדינית אבדה, אם כי אי אפשר לייחס את חורבנן המאוחר של הממלכות רק לפילוג.

האירוע השני: מלחמת האזרחים החשמונאית במאה הראשונה לפנה"ס: הורקנוס השני ואריסטובולוס השני נאבקו על המלוכה והכהונה הגדולה. שני הצדדים פנו לכוחות מבחוץ, דבר שהוביל את המצביא הרומי פומפיוס לכבוש את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס. זו הייתה נקודת מפנה קשה שסיימה למעשה את עצמאותה המלאה של הממלכה החשמונאית. במלחמת האחים החשמונאים, המאבק על ההנהגה פתח את הדלת להתערבות של מעצמה זרה ולפגיעה בעצמאות היהודית.

האירוע השלישי: מלחמות הפלגים בירושלים בזמן המרד הגדול, סביב השנים 66–70 לספירה: גם כאשר הצבא הרומי התקרב, קבוצות יהודיות חמושות נאבקו זו בזו על השליטה בעיר. הלחימה הפנימית החלישה את ירושלים בזמן המצור; בסופו כבשו הרומאים את העיר והחריבו את בית המקדש השני. האחריות לחורבן הייתה של הכיבוש הרומי, אך המחלוקות והפילוג הפנימי החמירו את מצבה של העיר.

ואחרי "שיעור ההיסטוריה" הקצר, עלינו להפנים את הלקח המשותף: גם כאשר מחלוקת נראית עצימה וגורלית, ההחלטה שלא לערב גורמים מבחוץ ולא להפנות נשק איש כלפי אחיו, יכולה למנוע אסון גדול יותר. יתרה מכך, בימינו כשרוב העם היהודי חזר למולדתו, הסכנה לשרידות במקרה של מלחמת אחים גדלה פי כמה – במיוחד אחרי טבח ה-7 באוקטובר, רבים מאיתנו משוכנעים שמלחמה פנימית בינינו, גם בלי שפיכות דמים חס ושלום, תעודד את אויבנו לנסות שוב לחסלנו.

אחרי הצגת הדברים הללו, עלינו לנקוט מיד בצעדים מתאימים. אני כאזרח א-פוליטי, החרד כמו רבים לעתידה של מדינת ישראל, קורא לנשיא יצחק הרצוג לזמן את ראשי המפלגות עוד לפני "יום הבוחר" ולהחתים אותם על הצהרה, שלפיה כולם יקבלו עליהם את החלטת המצביעים בקלפי, יעשו הכול למימוש התוצאות שיתקבלו בדרך דמוקרטית, וימנעו בכל דרך אפשרית את המשך השיסוי, הקרע, המחלוקת והתקיפות ההדדיות בציבוריות הישראלית. ההיסטוריה כבר הוכיחה את המחיר הנורא של פילוג פנימי. הפעם, אסור לנו לחכות לרגע האחרון כדי להבין את גודל האחריות המוטלת עלינו.