בית משפט השלום קבע כי יזמית פרויקט תמ"א 38 בכפר סבא לא הייתה רשאית להתנות את מסירת הדירה בוויתור על פיצוי הקבוע בחוק, וחייב אותה לשלם לרוכשים פיצוי גבוה. השופטת, לימור חלד-רון, קבעה כי ההסכם עליו חתמו הרוכשים אינו פשרה אמיתית אלא כתב ויתור חסר תוקף, שנכפה עליהם תחת לחץ כבד.

המקרה עוסק בזוג שרכש דירה ביולי 2019 בפרויקט תמ"א 38. לפי הסכם המכר, מועד המסירה נקבע ל-30 באוקטובר 2019, אך בפועל קיבלו הרוכשים את החזקה בדירה רק ב-14 באוקטובר 2020 - כשנה אחרי. האיחור הוביל להגשת תביעה בסכום כולל של כ-438 אלף שקל, שכללה דרישה לפיצוי לפי חוק המכר (דירות), ליקויי בנייה, עוגמת נפש והוצאות נלוות.

היזמית ובעל המניות בה טענו להגנתם כי בין הצדדים נחתם הסכם פשרה, במסגרתו ויתרו הרוכשים על הפיצוי בגין האיחור במסירה, וזאת כנגד ויתור של החברה על טענות כספיות כלפיהם. אלא שהשופטת דחתה את הטענה מכל וכל.

לאחר עיון בהתכתבויות בזמן אמת, קבעה השופטת כי "הנתבעים סירבו למסור לתובעים את הדירה - עליה שילמו זה מכבר את מלוא התמורה - אלא בתנאי שהתובעים יגיעו עימם לפשרה, ויוותרו על טענותיהם לפיצוי מכוח חוק המכר". בנסיבות אלו, כתבה, "אין מדובר בפשרה כלל וכלל, אלא בכתב ויתור אשר נכפה על התובעים לחתום עליו, והוא נעדר תוקף משפטי".

הרוכש חזר והתריע כי הדירה מוחזקת בידיה של היזמית כאמצעי לחץ, וכתב לה בין היתר: "אתה מחזיק בדירתי כבת ערובה… מסור לי כבר את הדירה שלי!". באחת ההודעות הבהיר כי אישור הוויתור נעשה "תחת מחאה", רק כדי לשים קץ לתקופה ממושכת של מגורים בשכירות.

מנגד, טענו הנתבעים כי הפיצוי בגין האיחור במסירה נמוך עשרת מונים ועומד על חודשיים בלבד, שווי של 21,600 שקל, וזאת מחמת איחורים בתשלומים על ידי התובעים, לצד נסיבות חיצוניות שאינן תלויות בנתבעים. "סעיף בהסכם הקנה לנו את הזכות לאחר במסירה בסך כולל של 150 ימים", טענו.

בניגוד לטענה, התובעים הכחישו לכל אורך הדרך כי איחרו בתשלומים, ופירטו במסגרת התכתבויותיהם עם מתי ביצעו כל תשלום ותשלום. השופטת קיבל גם את טענה זו.

השופטת אימצה את גרסת הרוכשים וקבעה כי הם היו בעמדת נחיתות מובהקת. "אילו התובעים לא היו מסכימים לפשרה המבוקשת… הנתבעים לא היו מוסרים להם את החזקה בדירה", צוין בפסק הדין. עוד הודגש כי הוראות סעיף 5א לחוק המכר הן קוגנטיות, ולכן לא ניתן להתנות עליהן או לוותר עליהן לרעת הרוכש. "התרשמתי כי התובעים אישרו את הפשרה בלית ברירה, ואין מדובר בפשרה, אלא בויתור על זכויותיהם על פי דין", כתב השופט. "למותר לציין, כי הנתבעים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת מדוע העלו דרישה לחתימה על הסכם פשרה כתנאי להעברת החזקה לתובעים, ומה הבסיס המשפטי לכך, ואף לא הוכיחו כי מדובר בפשרה שמשקפת כדבעי את חלוקת הסיכונים בין הצדדים, ומהווה הסדר סביר מבחינת התובעים. עיון בהתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים מגלה כי התובעים הכחישו מכל וכל את טענות הנתבעים לאיחור בתשלומים, והתובע חזר פעם אחר פעם כי הסך המוצע של 47,700 שקל אינו מהווה פיצוי מספק לפי חוק המכר ואינו מקובל עליו. מכאן, שהתובעים לא סברו כי מדובר בהסדר סביר מבחינתם, ונוכח מסקנותיי המפורטות לעיל, גם אני איני סבורה כך".
 

גם ניסיונות היזמית לגלגל את האחריות לאיחור במסירה אל הרוכשים נדחו. טענות לאיחור בתשלומים, לקורונה, או לנסיבות חיצוניות אחרות - כולן נדחו מחוסר ראיות. בית המשפט קבע חד-משמעית כי הדירה נמסרה באיחור של 11.5 חודשים, וכי הרוכשים זכאים לפיצוי מלא בהתאם לחוק. 

באשר לליקויי הבנייה, בית המשפט העדיף את חוות דעת מומחה מטעמו, שהעמידה את עלות התיקונים על סכום נמוך משמעותית מזה שנתבע במקור. התביעה האישית נגד בעל המניות נדחתה, לאחר שלא הוכחו עילות להרמת מסך או לרשלנות אישית. היא הוסיפה כי "הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים חסר תוקף חוקי, ועל כן אני קובעת כי הפיצוי מכוח חוק המכר לו זכאים התובעים עומד על 117,900 שקל. למותר לציין כי אין בפי הנתבעים טענה כי שילמו במסגרת הסכם הפשרה סך של 47,700 שקל לתובעים, אלא כי קיזזו סכום זה מחובות התובעים שנוצרו בגין איחוריהם בתשלומים. לא השתכנעתי בטענות אלו של הנתבעים".

עוד ב-

פרסמו את הבית למכירה, קיבלו מחיר הוגן והתחרטו - מה קבעה השופטת?

לכתבה המלאה

השופטת קבעה את הסכומים הבאים כפיצוי: 117,900 שקל בגין איחור במסירת הדירה; 26,520 שקל בגין ליקויי בנייה (צמוד למדד תשומות הבנייה מאוקטובר 2020); 11,263 שקל כהחזר הוצאות שכירת מכולה; 6,000 שקל כהחזר שכר טרחת מומחה בית המשפט; 18,000 שקל שכר טרחת עורך דין. לכל הסכומים הוצמדה ריבית ממועד המסירה ועד התשלום בפועל.