איש התקשורת הוותיק כתב בטורו ב'ישראל היום' והסביר מדוע הפקקים והעומס בכבישים, לצד חיסוני הקורונה וכן ההתנהלות של השב"כ הם הדברים שיחרטו בזכרונו לעתיד: "הלוואי שאני אצא טמבל"
רגע לפני שיעזוב את תכנית הבוקר ברשת 13 ויעבור לתכנית חדשה אחרי 18 שנה כאשר הוא משובץ להגיש את התכנית ב-19:00, אברי גלעד סיכם את השנה החולפת בטורו בישראל היום ובו התייחס לחיסונים, השב"כ והפקקים שהיו הדברים שהגדירו עבורו את 2021.
"שנת 2021 הייתה בשבילי קודם כל שנת החיסון. בדיוק לפני שנה ארבתי מחוץ לבית דיור מוגן בהמתנה לסיום מבצע החיסון של הדיירים, כי היה דיבור שיישארו שאריות, ואם לא יוזרקו לצעירים שכמוני - ייזרקו לפח", פתח גלעד. "אחרי שהקשישים חוסנו, ונותרו כמה מנות, ונקראתי אל היכל החיסון, וגופי נפלש על ידי חומר זר מעשה ידי אדם, הרגשתי הרגשת קודש ממש. ידעתי שאני שותף לנס גדול, נס היציאה ממיצר המגיפה אל החופש להיפגש, לצאת, להתחבק, נס שחולל הבורא בעצמו, שנתן מחוכמתו לבשר ודם. לא פחות".
"יצאתי מעבדות לחירות מהשעבוד לפחד, להיגיינה, למרחק הגופני. שבתי לחופש יחסי. בדיוק עכשיו אני קורא לבנותיי את חומש במדבר. העם יצא ממצרים, יש לו מָן בשלל טעמים בכל יום, והם מתגעגעים לבצל. המחסור בבצל גומר אותם. זה טבעו של עם ישראל מאז ומעולם, גם כשהוא חווה על בשרו נס גלוי, הוא מייד מתייחס אליו כאל מובן מאליו ומוצא עניין חדש להתלונן עליו. בסוף נשבר לבורא, והוא גזר 40 שנה במדבר. יש לי הרגשה שכישלון חיסוני הבוסטר וכישלון מבצע החיסונים לילדים הם קצת אותו דבר. הנס נשכח, המציאות שבה לא יצאנו מהבית במשך חודשים הודחקה, והמעבר ממהדורות חדשות הנפתחות במספרי מתים מדכאים לחדשות מדכאות סתם ככה - כאילו מובן מאליו".
"נס גדול היה פה, נס גדול יש פה, והבריות מעזות לומר - לא נס הוא, עוול הוא. והעונש יהיה 40 שנה בהגבלות, במקום לגמור עם זה יחד ולהתחסן. אם בהתחלה היה נדמה שלמרות כל הרעש של מתנגדי החיסון, האזרחים בוחרים בטוב - ככל שהמלחמה נמשכת, וצריך עוד חיסונים, נוקעת נפשם של אנשים רבים מהנס והם מעדיפים לשמוע ליועצים הרעים, זורעי הספקות וההימנעות. כמה כאלה שמעתי על ערש דווי בנשימות אחרונות, מבקשים סליחה. בתחילת השנה ניהלתי מול מתנגדי החיסונים מלחמות עקובות מדימויים נאציים - מצידם, כמובן. בסוף השנה אני מקבל את מה שקורה כמו שהוא. לא רוצים - לא צריך. הלוואי שתהיו צודקים. הלוואי שכלום לא יקרה לכם. הלוואי שאני אצא טמבל. הלוואי שתעבור כבר המגיפה הזאת, מי האמין פעם שאנשים ישנאו אלה את אלה בגלל חיסון? ולראש הממשלה אני אומר: לא מתחננים לאנשים שילכו להתחסן. אומרים להם שעומד להסתיים המלאי, ולא יגיע אחד בקרוב. ככה ממלאים קופות חולים. אאאאני הולך!!!".
"והשנה החולפת הייתה גם שנתו של השב"כ. בתוך התוהו ובוהו של מערכות השלטון המתפוררות, מצוינותו של הארגון הזה זהרה באור יקרות. ארגון לא גדול, לא שמן, לא מסואב, על פי מקורות זרים, לא עסוק ביחסי ציבור עצמיים, בפוליטיקה, בתככים. עושה את העבודה. כל עבודה. כשנהיית צרה רצינית, השב"כ בא וסוגר את הפינה. ארגון עם כוחות על של איסוף מודיעין מדויק בתוך זמן קצר, ברמה שאף ארגון ביטחון בעולם לא מתקרב אליה. כל אחד ואחת מאיתנו חייבים לפתוח כל בוקר בתפילת תודה לשב"כ על החיים הנורמליים (יחסית) שיש לנו פה, ותוך כדי, גם להתפלל שהארגון הזה לא יצטרך לגדול כדי לחפות על חולשת המשטרה. ארגון ביטחון פנים גדול הוא מבשר רעות. ארגון גדול מתבלבל לפעמים בשאלה מי בעל הבית, הוא או העם. זה קרה באינסוף מדינות אחרות, ועדיין קורה. לא כדאי לנו שהשב"כ יצמח לממדים כאלה, שיום אחד מישהו ירצה להשתמש בו לצרכים פוליטיים, ויצליח. שירות הביטחון הכללי הוא ארגון השנה שלי. בכל פעם שאני שומע את שמו בחדשות, אני יודע שזה נגמר טוב. אני יודע שיש ישראלים מצטיינים, מבריקים, שעובדים בשבילי למרות שיכלו להיות עשירים עם הידע שיש להם. כשאני פוגש שב"כניקים בדימוס מהרמות הגבוהות, ויוצא לי לא מעט באולפני הצנוע, אני תמיד מתרשם מהרמה האישית הגבוהה שלהם, מה שלא בהכרח מאפיין בדימוסאים מגופים אחרים, ודי לחכימא. חוץ מהשב"כ, אני נותן אמון רב במערכת הבריאות, שהצטיינה השנה. זאת מערכת שעם כל תחלואיה, עדיין פועלת עם רגש אנושי, עם לב חם, עם ידע עמוק. יש בה גם אנשים ממש לא לעניין, אפילו עבריינים וסוטים, אך הם מיעוט".
"בגדול, עובדי קופות החולים ובתי החולים נותנים בזמן המורכב הזה מענה טוב, שירות ברמה גבוהה וגמישות מעבר למצופה. ענייני הקורונה מנוהלים היטב בתנאי אי ודאות ובמציאות משתנה. המומחים המופיעים בתקשורת עושים עבודה טובה, מתראיינים מעניין, נותנים מידע מדעי, משרתים את טובת הכלל. לא מובן מאליו. ולצד שתי המערכות האלה, יש מערכות שקורסות. המשטרה, בתי המשפט, בריאות הנפש, ומערכת החינוך, שלא מצליחה לאסוף את השברים שנהיו מהתלמידים בשנה וחצי של סגרים. שלא מרחיקה סלולריים מבתי הספר ומאפשרת לילדים להשפיל אחרים ולהפיץ את התיעוד לכל העולם בתוך שנייה. מערכת החינוך צריכה להתעשת, ואם אפשר, בלי לערב שב"כ".
"השנה החולפת הייתה ועודנה שנת הפקקים הגדולה. ברגע שיצאנו מהסגרים אנשים מיהרו לקנות מכוניות, לך תבין את הקשר, ועברנו בבת אחת ממצב של כבישים ריקים לעומס חסר תקדים. זה בא לי לא טוב. פיתחתי חרדת פקקים. המחשבה על היתקעות בפקק לשעות ארוכות מפחידה אותי כל כך, שכמו בכל פוביה בספרות הפסיכולוגית, פיתחתי דפוסי הימנעות כדי לא לחוות את מה שמאיים עלי. אין יציאה מהבית ללא התייעצות בווייז, אין נסיעות בלתי הכרחיות שבעבר הייתי מתקתק בקלות, אין קביעות שעשויות לדרדר אותי לעמידה בפקק. ויתרתי על עריכת טקסי חתונה, למשל, כי עמידה בפקק אינסופי, כשאני יודע שהחתן והכלה ממתינים רק לי, מתוחים כמיתר מנדולינה, מביאה אותי לקצה היכולת של המערכת הרגשית שלי. התקף חרדה קטן באוטו. לא, תודה. ויתרתי ורווח לי".
"הבנתי שאני יכול לחיות בלי לעמוד בפקקים אם אצמצם את מעגל חיי, אתכנן היטב כל נסיעה ואסתייע באופניים. את כל הסידורים שלי אני עושה על אופניים, ומה שמחוץ לטווח הנסיעה של דו גלגל, כנראה לא צריך להיעשות לעולם. יום שבו הצלחתי לא להזיז את האוטו ממקומו הוא יום של ניצחון קטן, וגם חשבון הדלק שלי הצטמצם פלאים. תדלוק בחודש. זהו. כשאני עומד בפקק, מישהו אחר משתלט עלי. איזה אדם קדמון, שמגן על הטריטוריה שלו מפולשים ומגנבים. כל חותך תור מעלה לי את הפעילות המטבולית לרמות שנורה אדומה נדלקת בלוח המחוונים של האוטו. לא נעים לי להיות במצב מלחמה כל הזמן, בדריכות. אז אני נמנע ככל שאני יכול. ואני גם מערים".
"למשל, הדרך לבית הספר של בנותיי פקוקה מאוד מ-7:30 .במקום חמש דקות, זה קופץ ל-45 .אז כשאני לוקח אותן בבוקר, אנחנו יוצאים מהבית ב-7 .אמנם הלימודים מתחילים ב-8:30 ,ואנחנו נוחתים בשער כבר ב-7:15 ,אבל זמן פנוי לפני הלימודים הוא תמיד ברכה. כך אני מצליח לקרקס את הפקק, הבנות משתלטות ראשונות על הנדנדה הנחשקת בחצר, וכולם שמחים. פתאום מוזר לי לחשוב כמה הייתי נוסע פעם, לפני המגיפה. והנה, בלי לזוז הרבה, החיים נמשכים, והם טובים. לכן מתברר שתפקידם המהותי של הפקקים הוא להשאירנו קרוב לבית, לא להתפזר, כי בבית עיקר העבודה. חבל שאחרים לא מבינים את זה, כי אז הם היו מפנים את הכביש, והייתי יכול סוף סוף לנסוע לאן שאני באמת רוצה".
