TOP 5

יום העצירה: 5 דברים שחייבים לדעת על המחאה הארצית לשחרור החטופים

חסימות כבישים, שביתת ענק במגזר העסקי ועימות חזיתי עם הממשלה. "יום העצירה" למען החטופים משתק את המדינה ומציב שאלה אחת: עסקה עכשיו או המשך הלחימה בעזה?

מערכת ice | 17/8/2025 12:15

"יום העצירה" - מחאות לשחרור החטופים והפסקת המלחמה בעזה (צילום יונתן זינדל פלאש 90)

יום ראשון, 17 באוגוסט 2025, מסתמן כנקודת מפנה במאבק הציבורי בישראל. מה שמוגדר כ"יום העצירה" אינו עוד הפגנה, אלא אקט מתואם של אי-ציות אזרחי המוני ושיתוק כלכלי, המציב במרכזו דרישה אחת ברורה. יום זה חושף את הקרע העמוק בין חלקים נרחבים בציבור ובמגזר העסקי, בהובלת משפחות החטופים, לבין ממשלה. חמש השאלות הבאות מנתחות את האירועים, המניעים וההשלכות של היום המטלטל שעובר על המדינה.

על מה המחאה ומהי מטרתה המרכזית?
בבסיסו, "יום העצירה" מתמקד במטרה אחת, חד-משמעית ודחופה: הפעלת לחץ על ממשלת ישראל להגיע לעסקה מיידית לשחרור כל החטופים המוחזקים בעזה. הסיסמה המהדהדת לאורך היום, "השתיקה הורגת", משקפת את תחושת החירום העמוקה של המשפחות ואת חששן כי הזמן הולך ואוזל עבור יקיריהן.

הזרז הישיר להסלמה חסרת התקדים במחאה הוא החלטת הממשלה להרחיב את הפעילות הצבאית ברצועת עזה. המארגנים, קואליציה של מטה משפחות החטופים וגוף המכונה "מועצת אוקטובר", רואים במהלך זה סכנה ישירה ומיידית לחיי החטופים. עדותו של אחד משורדי השבי, שהצהיר "אני יודע מה קורה לחטופים כשהלחימה מתעצמת", המחישה את עומק החרדה והעניקה מימד אישי ורב-עוצמה להתנגדות האסטרטגית הזו.

אירועי היום מסמנים התפתחות קריטית באופי המאבק של המשפחות. אם בחודשים קודמים התמקדה המחאה בעיקר בפנייה הומניטרית, שנועדה לעורר הזדהות ציבורית ולשמור על הנושא במודעות, הרי ש"יום העצירה" מהווה מעבר לעימות פוליטי ישיר. הקישור המפורש בין המחאה לבין "הרחבת הלחימה בעזה" שינה את מסגור המאבק כולו.

המסר המרכזי כבר לא רק "תחזירו אותם הביתה", אלא "תעצרו את המלחמה כדי להחזיר אותם הביתה". בכך, מוצבת מטרת שחרור החטופים כעומדת בניגוד ישיר לאסטרטגיית המלחמה המוצהרת של הממשלה. על ידי ארגון שביתה ארצית וחסימות כבישים המוניות, התנועה מפסיקה לבקש שינוי מדיניות ומתחילה לכפות מחיר כלכלי וחברתי על המדינה כדי לאלץ את השינוי הזה.

אילו פעולות מרכזיות מתקיימות וצפויות להתקיים ברחבי הארץ?
"יום העצירה" מתאפיין בתכנון קפדני ותיאום ארצי, שהופך את המחאה לאירוע מתמשך ורב-זירתי.

היום נפתח בשעה 6:29 בבוקר, במיצג סמלי ב"כיכר החטופים" בתל אביב, שציין את השעה המדויקת בה החלה מתקפת ה-7 באוקטובר. תזמון מכוון זה נועד לעגן את הזעם והפעולה של היום בזיכרון הטראומה הראשונית.

החל מהשעה 7:00 בבוקר, לאחר מסיבת עיתונאים של המשפחות בכיכר, החל גל מחאות אדיר בלמעלה מ-400 מוקדים ברחבי הארץ. הפעולות כוללות חסימת צמתים מרכזיים, חלוקת סרטים צהובים לנהגים, והפגנות ממוקדות מול בתיהם של שרים וחברי קואליציה, ביניהם השרה גילה גמליאל, השר רון דרמר וסגנית השר שרן השכל, ובכך מביאות את המחאה ישירות לפתחם של מקבלי ההחלטות.

כיכר החטופים משמשת כמרכז העצבים של המחאה לאורך כל היום. מוצגת בה תערוכת צילומים מטלטלת, המעמידה זה מול זה תמונות של החטופים טרם חטיפתם לצד סרטונים קשים שפרסם חמאס מהשבי. בכל שעה עגולה, עולה בן משפחה לבמה ומספר את סיפורו האישי, ובכך מבטיח שהפנים והשמות שמאחורי המספרים יישארו במרכז.

רגעים משמעותיים נוספים כללו את הגעת צעדת "החלוקים הלבנים" של הרופאים בשעה 11:00 בבוקר, והצהרה של נשיאי האוניברסיטאות, שהפגינו את תמיכת הקהילות הרפואיות והאקדמיות.

בשעות אחר הצהריים והערב, המחאה צפויה להסלים. בשעה 16:00 צפויה להתקיים יוזמת "ישראל צופרת", בה נהגים ברחבי הארץ יצפרו במשך דקה כאות הזדהות. במקביל, עשרות שיירות של כלי רכב וכלים חקלאיים, במיוחד באזור עוטף עזה לאורך כביש 232, צפויות לעשות את דרכן לתל אביב.

בשעה 19:00 צפויה לצאת צעדה רשמית ומאושרת על ידי המשטרה מדרך נמיר לכיכר החטופים. היום צפוי להגיע לשיאו בעצרת המרכזית בכיכר בשעה 20:00, כאשר ההערכות מדברות על כמיליון איש שיעברו בכיכר לאורך היום כולו.

האסטרטגיה של המארגנים אינה לרכז את כל הכוח בנקודה אחת, אלא ליצור תחושת נוכחות כוללת, הגורמת למחאה להיראות ולהישמע בכל פינה בארץ ולאורך כל שעות היממה. פיזור הפעילות בין 400 מוקדים, שיירות מכל קצוות הארץ, ופעולות בצפון (חיפה וכרמיאל) ובדרום (שיירות טרקטורים) מבטיח שאף אזרח לא יכול להתעלם מהאירועים.

פריסת האירועים על פני היום כולו, משעת בוקר מוקדמת ועד לעצרת המרכזית המתוכננת להסתיים בשעה 23:00, מבטיחה סיקור תקשורתי רציף ותחושת משבר מתמשכת. אסטרטגיה זו יוצרת אפקט פסיכולוגי רב עוצמה: היא משדרת תמונה של קונצנזוס לאומי סוחף, ומקשה פוליטית על הממשלה להתעלם מהדרישות או למסגר אותן כעניין שולי של קבוצה קטנה.

אילו צירי תנועה מרכזיים נחסמו ומהן ההשפעות?
היבט מרכזי ב"יום העצירה" הוא שיתוק מכוון של תשתיות התחבורה במדינה. חסימות הכבישים אינן אקראיות, אלא מכוונות לעורקי התנועה הכלכליים והשלטוניים החשובים ביותר, במטרה לייצר "שיבוש" מקסימלי.

החסימות יוצרות פקקי ענק ומשבשות את המסחר והתנועה, בעיקר במטרופולין תל אביב (איילון, כביש 2, כביש 4) ובצירים המובילים לירושלים (כביש 1, דרך בגין). השימוש בצמיגים בוערים בצומת לטרון מסמל הסלמה ויזואלית ומבטא רמה גבוהה יותר של כעס ונחישות.

חשוב להדגיש כי לצד החסימות שנגרמות מהמחאה, קיימות היום גם סגירות כבישים מתוכננות שאינן קשורות אליה. למשל, עבודות תשתית ליליות מתוכננות מראש ברחוב בר-אילן ובחלקים מדרך חברון בירושלים. ניתוח זה מתמקד אך ורק בחסימות המיוחסות ישירות לפעולות המחאה.

כיצד מסוקרת המחאה ומי מתבטא בעדה ונגדה?
"יום העצירה" מצית מלחמת נרטיבים עזה, כאשר קולות התמיכה במפגינים מתנגשים חזיתית בגינויים חריפים מצד גורמים בממשלה.

בצד התומכים, בלטה נוכחותו של נשיא המדינה יצחק הרצוג, שנאם מעל הבמה בכיכר החטופים. הנשיא הפנה את דבריו לקהילה הבינלאומית וקרא לה "להפסיק עם הצביעות". נוכחותו מעניקה לגיטימציה ממלכתית למעמד. לצדו, איש הציבור יאיר גולן מביע תמיכה פומבית וקורא להצטרף למחאה ברשתות החברתיות. קול בעל משקל מוסרי עצום הוא זה של גדי מוזס, שורד השבי, המבטל את הרטוריקה הממשלתית על "חיסול חמאס" כ"דמגוגיה" וקורא לעם "לצאת לרחובות".

מנגד, התגובה מהקואליציה חריפה ונועדה לערער על הלגיטימיות של המחאה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מוביל את המתקפה החריפה ביותר, בטענה כי קמפיין המשפחות הוא "שנה וחצי של שטיפת מוח רגשית במיליארדי שקלים". שרים וחברי כנסת אחרים מהקואליציה משתמשים ברטוריקה קשה עוד יותר, ומגדירים את ההפגנות כ"פרעות תמיכה בחמאס" ו"קמפיין רע ומזיק".

אילו עסקים ומגזרים הצטרפו לשביתה?
אחד המאפיינים המרכזיים של "יום העצירה" הוא הקואליציה הכלכלית חסרת התקדים המהווה את עמוד השדרה של השביתה. היקף ההתגייסות במגזר העסקי הוא רחב ומגוון, ומדגים את עומק התמיכה במאבק.

נקודה מכרעת היא שהשיתוק הכלכלי הנרחב הזה מתרחש למרות שיו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, הודיע במפורש כי לא ישבית את המשק.

עוד ב-

יום השיבוש למען החטופים בשיאו: אזעקות מתימן, עצורים ברחבי הארץ

לכתבה המלאה

רשימות המשתתפים מראות שהמגזרים הדינמיים והרווחיים ביותר במשק התארגנו בעצמם למרות הוראת ההסתדרות. זוהי "שביתת פרא" של המנכ"לים, לא של פועלי הייצור. הצטרפותן של עשרות רשויות מקומיות מוסיפה רובד של לגיטימציה שלטונית ברמה המקומית, ויוצרת אתגר ישיר לממשלה הלאומית. ייתכנו לכך השלכות עמוקות וארוכות טווח על אופן ניהול המאבקים הפוליטיים בישראל.