כסף וצרכנות

מענק בסך 500 שקלים למשפחה: הפיצויים המגוחכים שמוענקים לנפגעי הטילים

שכירים, מעסיקים ועצמאים שמתמודדים עם השלכות מבצע "עם כלביא", נאלצים להסתפק במענקים מגוחכים שלא מכסים לינה זמנית בסיסית או שכירות. בעוד שמשפחה שלמה מקבלת מענק חד פעמי בסך 500 שקלים, אזרח זכאי לקבל החזר יומי בגובה 200 שקלים

ד"ר חולוד אבו-חרפה | 23/7/2025 15:42

המדינה מעניקה לנפגעי טילים מענק מגוחך של 200 שקלים ביום למבוגר ומתנערת מאחריות לדיור ולשיקום כלכלי. בזמן שאנשים שאיבדו את ביתם ומנסים לשרוד בגג זמני אצל קרובי משפחה בעיר אחרת, הם נאלצים לוותר על מקום עבודתם, על שגרה, על פרנסה.

מהצד השני, המעסיקים, במיוחד בעלי עסקים קטנים, נותרים ללא עובדים ובתחושת חוסר אונים מוחלטת. הפיצוי שיגיע בעוד חודש, לא פותר את ההווה. המדינה, שלא פועלת כראוי מול המציאות הכואבת, מתבוננת מהצד כאילו מדובר בבעיה פרטית.

משפחות שברגע אחד הפכו לפליטות בארצן, נאלצות לא רק להתמודד עם טראומה ואובדן רכוש, אלא גם עם אובדן של שגרה. אנשים שעבדו בעסק עצמאי או במשרה מסודרת, לא מצליחים לחזור לעבודה במשך שבועות, לפעמים יותר מחודש, פשוט כי אין להם איך.

במציאות הישראלית, רבים מוצאים את עצמם מתארחים זמנית אצל חברים או בני משפחה, לרוב לא באותו יישוב, לא באותה עיר ולעיתים במרחק שדורש כמה שעות נסיעה בתחבורה ציבורית. תוסיפו למציאות העגומה הזו, התמודדות עם ילדים קטנים או מצב נפשי מורכב וקיבלתם אנשים שאיבדו גם את פרנסתם.

המדינה לא מסייעת באופן משמעותי בנושא והיא מחלקת מענק יומי מגוחך לזכאים ואלו נאלצים להתמודד עם בירוקרטיה איטית ותחושת ניתוק כמעט מוחלט מהשטח. עצמאים לא יכולים לפתוח את העסק, שכירים לא מסוגלים להתייצב ומעסיקים נותרים עם חורים בכוח האדם, בלי שום פתרון לטווח הקצר.

כמובן, לא מדובר רק במשפחות. גם בעלי עסקים מוצאים את עצמם בדילמה בלתי אפשרית. מצד אחד, ברור שאף עובד לא בוחר לא להגיע, הוא פשוט לא יכול. הוא ישן אצל קרובים, לפעמים רחוק מהעבודה, בלי תחבורה, בלי ציוד ועם ילדים במצוקה רגשית. מצד שני, העסק חייב להמשיך. לקוחות לא מחכים והצורך בכוח אדם לא נעלם.

לא רק שהמדינה מספקת סכום מצחיק של 500 שקלים בלבד למשפחה שלמה כ"מענק חד פעמי", כאילו מדובר בקניות לשבת, היא גם מפנה את הנפגעים למסלול של החזר יומי בגובה 200 שקלים למבוגר ו־100 שקלים לילד. הליך קבלת מענקים כספיים מותנה בטפסים, קבלות, בירוקרטיה והמתנה של שבועות. מלבד זאת, המענקים לא מכסים אפילו לינה זמנית בסיסית או שכירות.

על מנת לקבל את ההחזר המשמעותי באמת, כלומר שכר הדירה החודשי, יש להציג חוזה חתום, קבלות, אישור שהדירה המקורית לא ראויה למגורים ולעבור תהליך תביעה מול רשות המיסים. גובה ההחזר משתנה לפי מקום המגורים ומחירי השוק והוא לא קבוע מראש. עד שזה קורה, עובר זמן יקר והמשפחות נאלצות בינתיים להסתדר לבד.

המעסיקים מתמודדים גם עם אחריות מוסרית כבדה. האם מותר בכלל לשאול מתי העובד חוזר? האם לשלם לו גם כשהוא לא יכול לתפקד? האם לגייס מישהו במקומו, או להמתין שבועות, בלי לדעת אם ומתי יחזור? המדינה לא מספקת כללים, לא מציעה תמיכה לעסקים שמתמודדים עם המצב ולא מגבה אותנו כמי שמנסים גם לשרוד כלכלית וגם להישאר בני אדם.

מי ששרד טיל, לא אמור להילחם גם במערכת. זה הזמן להפסיק להעמיד אזרחים ומעסיקים אחד מול השני, ולהתחיל לפעול כמו מדינה שמבינה מה זה אחריות בשעת חירום.