הקולנוע ההודי מזוהה לרוב עם ז'אנר הבוליוודי הצבעוני, עתיר הרגש והשירים, אך יש לו גם צדדים אחרים, עמוקים ומינימליסטיים יותר, ו"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" של פאייל קאפריה הוא דוגמה מצוינת לכך. זהו קולנוע שמתרחק מהקצב הסוחף של הוליווד ומהגרנדיוזיות של בוליווד, ובמקום זאת שואף ליצור חוויית צפייה אינטימית ומעודנת, כזו שמתמקדת ברגעים הקטנים של החיים, בתחושות שלא תמיד נאמרות במילים ובקשרים האנושיים שנרקמים מתוך השגרה.

זהו סרט על נשים – על העולם הפנימי שלהן, על הדרך בה הן מתמודדות עם החיים במציאות רווית ציפיות, ועל החיפוש אחר משמעות במערכת יחסים, בין אם זו רומנטית, חברית או משפחתית. קאפריה מציבה את הגיבורות שלה במרכז, אך עושה זאת באופן טבעי ואנושי, לא מתוך אמירה פמיניסטית ישירה, אלא מתוך הצגת נקודת המבט שלהן כמובנת מאליה, בדיוק כפי שהמציאות שלהן נוכחת, לעיתים ללא קול אך תמיד בעלת השפעה.

הסרט אינו ממהר לשום מקום. הוא בנוי באופן דידקטי ומרגעים שבהם אין בהכרח עלילה ברורה, אלא אוסף של מבטים, מחוות קטנות והבעות פנים שמספרות את הסיפור טוב יותר מכל דיאלוג ישיר. זה קולנוע שמזכיר מעט את יצירותיהם של יוצרי קולנוע אירופאים כמו יאסוג'ירו אוזו או קלי רייכרדט, אשר מקפידים לצייר את דמויותיהם מתוך אהבה וסבלנות, אך הוא גם נטוע עמוק בתוך התרבות ההודית, עם ההתמודדויות הייחודיות לה – בין מסורת לקִדמה, בין חיי קהילה לבדידות אישית.

הצילום בסרט משרת את הנרטיב העדין שהוא מנסה לבנות. במקום זוויות מצלמה דרמטיות או עריכה קצבית, קאפריה בוחרת בשוטים ארוכים, סטטיים לעיתים, שמאפשרים לצופה להרגיש כאילו הוא מציץ לתוך חייהן של הדמויות ולא צופה בסרט מתוסרט. התאורה הרכה ומשחקי האור והצל מדגישים את הפער שבין המציאות החיצונית לבין מה שמתרחש בנפשן של הדמויות – חיים שלכאורה ממשיכים כסדרם, אך מתחת לפני השטח רוחשים געגועים, תשוקות ופחדים.

השחקניות הראשיות מביאות למסך הופעות אותנטיות, כמעט דוקומנטריות באופיין. הן לא מנסות "לשחק" אלא פשוט להיות, מה שמעניק לסיפור אמינות כואבת. הן ממחישות את השקט, את ההשלמה וגם את המרד הפנימי שמבעבע לאט.

אם הוליווד רגילה להאכיל את הצופה בכפית, עם דיאלוגים ברורים ומסר חד, הרי שהקולנוע של קאפריה מאמין בצופים שלו – נותן להם לחשוב, להרגיש ולהשלים בעצמם את החלקים החסרים בפאזל. זהו קולנוע שנשען על חוויה חושית ורגשית יותר מאשר על סיפור לינארי, ובכך הוא תובע מהצופים שלו לא רק להסתכל אלא גם להקשיב.

באופן דומה, הקולנוע ההודי העצמאי של השנים האחרונות, ובמיוחד יצירות נשיות כמו זו, מתרחק מהתבניות המסורתיות של דרמות משפחתיות רגשניות או מחזות זמר ססגוניים, ומחפש דרך חדשה לבטא חוויות מורכבות יותר. ב"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", הרגש קיים, אך הוא לא מוקצן – הוא מסתתר בפרטים הקטנים, בתחושת ההחמצה, בהשתקפויות של אור בתוך החשכה, בכוח שבשגרה.

"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא לא סרט לכל אחד. הוא דורש מהצופה להתמסר, להיות סבלני ולתת לעצמו להיספג באווירה, במקום לצפות להשתלשלות אירועים מיידית. אם אתם חובבי קולנוע איטי, רגיש ומלא ניואנסים, תמצאו כאן חוויה קולנועית מרתקת. אם אתם מחפשים עלילה דרמטית או רגעי שיא גדולים, ייתכן שהסרט ישאיר אתכם מעט מתוסכלים.

עוד ב-

ביקורת סרט: "מיקי 17" - אפל, חריף וריאליסטי מאוד

לכתבה המלאה

"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא סרט שבונה את עצמו לאט, שכמעט לא מתאמץ לרגש, אבל מצליח לעשות זאת דווקא דרך האיפוק שבו. זהו קולנוע שנשען על רגישות, על התבוננות, על הבנה עמוקה של הדמויות, ובזכות כל אלו הוא מצליח לגעת. קאפריה מציעה יצירה נשית, עצמאית וייחודית, שמביאה איתה קול חדש ואוונגרדי בקולנוע ההודי העכשווי- 4 כוכבים.