תרבות ופנאי

מותחן הישרדות שצולם באייפון 15: מה הייתה התוצאה הסופית?

הבמאי המוכשר יצר מותחן הישרדות אפוקליפטי עשוי לעילה. הצילום, שנחשב לאחד מנכסיו הגדולים של הסרט - בוצע בחלקו באמצעות אייפון 15 פרו מקס. מה היה הציון הסופי?

אביב עגיב | 29/6/2025 16:00

דני בויל חוזר לביים את המשך סדרת האימה שהפכה לקלאסיקה מודרנית - והפעם, "28 שנים אחרי" לוקח את הצופים למסע מצמרר בעולם שבו הנגיף עדיין כאן, האנושות עדיין מפולגת, והתקווה נראית כמו מושג מהעבר.

עשרים ושמונה שנים לאחר פרוץ נגיף הזעם, בריטניה עדיין מנותקת לחלוטין מהעולם. מחוץ לאיים הבודדים ששורדים - המדינה כולה נראית כמו שטח הדבקה פעיל. חלקים עצומים שלה מלאים בנגועים, שממשיכים לשוטט באלימות ולצוד כל אדם לא נגוע.

באי קטן ומבוצר, שהגישה אליו מוגבלת דרך שביל צר, מתקיימת קהילה קטנה של ניצולים. שם חיים אב (אהרון טיילור-ג'ונסון) ובנו (אלפי ויליאמס), שהתרגלו לשגרת הישרדות שקטה.

כאשר הם נאלצים לעזוב את האי כדי לבצע משימה קריטית ביבשת, הם נכנסים ללוע הארי - שלא לומר, לפאתי הגיהנום. מה שנראה תחילה כמו שליחות מחושבת, הופך במהרה למסע אל תוך מדינה הרוסה, שמבחינה מוסרית ונפשית לא שונה בהרבה מהנגועים עצמם.

במקביל, האם (בגילומה של ג'ודי קומר, "להרוג את איב") נותרת באי, סובלת מהתקפים מסתוריים. בהמשך, מצטרפת לעלילה דמות של רופא (רייף פיינס) - דמות מטרידה ומורכבת שמייצגת את הצד המדעי והקר של ההישרדות האנושית, ומעלה שאלות קשות על גבולות מוסר, שליטה ודם קר.

הצילום, עליו חתום אנתוני דוד מנטל ("דוגוויל") מהווה אחד הנכסים הגדולים של הסרט. הוא משלב צילום באייפון 15 פרו מקס יחד עם אמצעים קולנועיים מתקדמים, והתוצאה: תחושה של ריאליזם מוחלט. התמונה חיה, לא מלוטשת, מלאה תנועה ודופק, ומעבירה היטב את התחושה שהצופה ממש שם - בתוך הגיהנום.

גם הפסקול תורם רבות לאפקטיביות של הסרט. המוזיקה חודרת לאט, בונה מתח, לא מתפוצצת אלא חורקת פנימה – ומלווה כל צעד של הדמויות בתחושת איום מתמשכת.

מעבר לכל אלה, 28 שנים אחרי מרגיש אקטואלי באופן בלתי נעים. בלי להזכיר שמות, גבולות סגורים, אוכלוסיות מוחלשות, התפרקויות חברתיות ומנהיגות שמבוססת על שליטה ופחד - כל אלה כאן. הסרט לא מטיף, אבל כן לוחץ על מקומות שאנחנו מכירים היטב, והופך את חוויית הצפייה למערערת במיוחד.

"28 שנים אחרי" הוא לא רק מותחן אפקטיבי - הוא גם סרט שמרגיש מוכר מדי. הצילום יוצא הדופן, השקט המאיים, והאמירה החברתית המובלעת - יוצרים חוויה מטרידה, מסוגרת ואנושית כאחד. זה לא עוד סרט זומבים - זו מראה אפלה, כמעט בלתי נסבלת, של מה שנשאר מאיתנו אחרי שהכול קרס.