פריון העבודה בישראל מדשדש כבר שני עשורים הרבה מתחת לממוצע של מדינות המערב המתקדמות שנכללות בארגון ה-OECD. לכאורה, ישראל היא מדינת חדשנות – . בפועל, במרבית ענפי המשק כמו תעשייה, חקלאות ובנייה אנחנו מפגרים אחרי התקדמות הטכנולוגיה העולמית. התוצר לשעת עבודה בענפים אלה, נמוך בכ-20% מהממוצע במדינות המתקדמות במערב.

מצב זה פוגע בכושר התחרות של ישראל, ומשאיר אותנו הרחק מאחור בהשוואה לביצועים של המדינות המובילות בעולם. חשוב להבהיר: הבעיה אינה טמונה בעובדים עצלים, כי אם בשיטות עבודה מיושנות, בהשקעות הון מועטות, במחסור בציוד מתקדם ובהכשרה לא מספקת של העובדים. מדינה שלא משקיעה מספיק בתשתיות בסיסיות כמו כבישים ורכבות, ציוד חדשני ואוטומציה, חינוך והכשרות מקצועיות לקידום ההון האנושי – פשוט לא יכולה לצמוח.

די אם נסתכל על שיטות העבודה המיושנות וזמן הבנייה הממושך של בנייני מגורים בישראל, או על קצב ההקמה האיטי של גשרים ומחלפים בכבישי ישראל (בניית שני גשרים במחלף גלילות נמשכת למעלה מ-5 שנים – וזו רק דוגמה מייצגת), כדי להבין את עומק הפיגור.

לפי דו"ח של ה-OECD לשנת 2024, פריון העבודה לשעת עבודה בישראל (תוצר לשעת עבודה) עומד על כ-47 דולר – זאת לעומת ממוצע של 59 דולר במדינות המערב וכ-74 דולר בארה"ב. במילים אחרות, הישראלי עובד יותר שעות, אך עבודתו פחות אפקטיבית מזו של עמיתיו במדינות המפותחות.

תפוקה נמוכה מובילה לשכר נמוך
הקשר בין פריון העבודה לשכר של העובדים הוא ברור. לפי בנק ישראל, בעשור האחרון הפריון עלה בקצב שנתי ממוצע של 0.9% בלבד – פחות ממחצית מהקצב במרבית מדינות המערב. כתוצאה מכך, השכר הריאלי בישראל מדשדש ומעמד הביניים לא מצליח להתרומם.  העובד הישראלי מרוויח בממוצע כ-28 דולר לשעה, בעוד שהממוצע במדינות ה-OECD עומד על כ-37 דולר ובארה"ב על כ-40 דולר. פריון העבודה הנמוך נובע משילוב של סיבות מבניות וכלכליות עמוקות:

• פערים טכנולוגיים: בעוד שההייטק הישראלי פורח, הענפים המסורתיים לא מאמצים חדשנות מספיק מהר. השקעות נמוכות באוטומציה, ציוד מיושן וחוסר במערכות מתקדמות פוגעים ביעילות העבודה.

 

• הכשרה מקצועית חסרה: עובדים רבים לא זוכים להכשרה מספקת כדי להפעיל טכנולוגיות מתקדמות או לשפר את היכולות האישיות שלהם.

 

• תשתיות לקויות: מחסור בתשתיות תחבורה, תקשורת ולוגיסטיקה מודרניות מגביל את היכולת לשנע סחורות, לשפר את השירותים ולייעל תהליכים.

 

• עודף רגולציה וביורוקרטיה: תקנים, רישיונות והיתרים מיותרים פוגעים בגמישות ובחדשנות העסקית.

 

• שוק עבודה לא משוכלל: פערים גדולים בהשקעות ובהכשרה מקצועית למגזרי המשק השונים. שבר המתבטא בעודף תשומת לב ליוזמות חדשות בענפי ההייטק, והזנחת הפיתוח של תעשיות ושירותים "מסורתיים".

קצבאות במקום השקעות בצמיחה
ממשלות ישראל העדיפו בעשור האחרון קצבאות על השקעה בפריון. במקום להפנות מיליארדים לעידוד יזמות וחדשנות, קידום ופיתוח הפריפריה, רפורמה מקיפה במערכת החינוך ובהכשרה מקצועית, פיתוח וטיפוח התחבורה הציבורית הרכבות והכבישים, תיעוש ענף הבנייה או פרויקטים של אנרגיה חלופית – מועברים מיליארדים למגזרים שלא משתתפים בשוק העבודה או שאינם תורמים לצמיחה.

דווקא עכשיו – אחרי יותר מ-600 ימי מלחמה וכשהמתיחות עם איראן כבר הפכה לעימות צבאי ישיר – זקוק המשק הישראלי לטלטלה רצינית שתביא לייעול כל ענפי הייצור והשירותים, תגרום להגדלת פריון העבודה והייצור, ותחזיר  את המשק מהר ככל האפשר למסלול של צמיחה מהירה. זו כמעט הדרך היחידה לפצות על הנזקים הכלכליים שנגרמו לתוצר הלאומי בגלל הוצאות המלחמה, גיוסי המילואים, פינוי הישובים בצפון ובדרום, והשיקום הארוך שעוד צפוי לכל הישובים, המשפחות, התשתיות והעסקים שנפגעו במלחמה.

ישראל כבר הצליחה להוכיח בעבר, בענפי ההייטק השונים, שהיא מסוגלת להיות מובילה עולמית כאשר כל המערכות מתגייסות יחד לפעילות משותפת. מצד אחד הון אנושי משכיל וחדור מטרה, ומצד שני יזמות פרטית שמוכנה לקחת סיכונים גבוהים, גיוסי הון והשקעות מהארץ ומחו"ל, רגולציה חכמה שאינה מתערבת – והכי חשוב אפס התערבות ממשלתית ו/או ביורוקרטיה משתקת. כעת נדרשת אותה נחישות גם עבור התעשייה, החקלאות, השירותים הציבוריים והשירותים העסקיים. כדי לשפר את פריון העבודה בישראל, נדרשת תוכנית מקיפה שתכלול בין היתר:
 

• מענקים והקלות מס למפעלים, ליזמים ולבעלי עסקים בכל ענפי המשק כדי שיאמצו שיטות עבודה מתקדמות, ישקיעו בציוד חדש, ויכניסו אוטומציה ורובוטיקה מבוססת AI בענפי התעשיה, החקלאות, הבנייה והשירותים העסקיים.

 

•  הקמת והפעלת מערכת הכשרה לקידום מקצועי, לשיפור רמת המיומנות, ולהסבת עובדים למקצועות חדשים ונדרשים למשק. זאת תוך דגש לאזורי הפריפריה שבהם מערכת החינוך לא טובה מספיק.

 

• הרחבת ההשקעות בתשתיות תחבורה (רכבות, נמלים, כבישים חכמים) ותשתיות דיגיטליות (רשתות סיבים, מרכזי נתונים).

 

• הפחתת רגולציה ממשלתית בכל תחומי המשק, רפורמות רוחביות שיקטינו את התלות בביורוקרטיה הממשלתית ויקלו על יזמים ומשקיעים.

אף שהצעדים הללו מוכרים היטב למקבלי ההחלטות, בעשורים האחרונים ישראל לא הצליחה להעלות את פריון העבודה בקצב הרצוי. אחת הסיבות לכך הייתה  ההצלחה הגדולה של ההייטק, שמשכה אליה את מרבית התקציבים והמשאבים הציבוריים, בעוד שהענפים "הפחות זוהרים" נותרו מאחור. סיבות נוספות כוללות אינטרסים פוליטיים וקבוצות לחץ כלכליות שמנעו את השינויים, כמו גם פערי השכלה במגזרים מסוימים שהקשו על שילובם המלא במשק.

השורה התחתונה חד משמעית: ללא העלאת פריון העבודה בענפים מסורתיים, ימשיך המשק הישראלי לפגר אחרי המדינות המפותחות בקצב הצמיחה, בשכר הריאלי וביכולת להתמודד עם תחרות גלובלית.

עוד ב-

הנתונים נחשפים: צמיחה של 3.3% בפדיון הכלכלה

לכתבה המלאה

*הכותבת, ד"ר גלי אינגבר, היא ראש המחלקה למימון וכלכלה, הפקולטה למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל.