בריאות

בקו האש של הנפש: זו עבודת הקודש שמבצעות האחיות בשגרה ובחירום

אירועי ה-7 באוקטובר השפיעו באופן משמעותי על ענף הרפואה. הטיפולים שהוענקו לניצולי הטבח לא היו רגילים וחלק מהצוותים תפקדו תחת איום ישיר נאלצו להתמודד עם העומס הנפשי והפיזי | יום האחים והאחיות הבינלאומי

דליה גורביץ' | 12/5/2025 6:24

אחות בבית חולים-אילוסטרציה (צילום freepik)

כמעט מחצית מחיי עברו בשירות של אחרים בעיקר של מי שחווה כאב. כבר בלימודי הסיעוד, כשהגענו לסבב במחלקה פסיכיאטרית סגורה, הבנתי שזה המקום שלי. באותם ימים, התחום של בריאות הנפש עוד לא היה מיינסטרים.

כשכולם פנו לכיוונים אחרים, אני בחרתי דווקא בבריאות הנפש כי הבנתי כמה כוח יש למפגש האנושי גם ברגעים שבירים וששם תהיה לי השפעה. במהלך השנים בחרתי להתמחות בטיפול בנפגעי טראומה ובפוסט טראומה, זה תחום שכבר מזמן הפך לייעוד שלי.

אני רואה את תפקיד האחות כמי שמחזיקה את האמונה את מה שנשבר אצל המטופל עד שהוא מצליח למצוא אותה מחדש בעצמו. זה תהליך עמוק ועדין שלא קורה ביום אחד. בשלב הזה של הפוסט טראומה, אנשים מתפרקים ויש חלק מאוד חזק וחשוב שליווי של האח/אחות הוא אמפטי, בטוח ועקבי כך שהמטופל יול להרגיש את זה ולהתחיל להאמין שוב.

כשאירועי ה-7 באוקטובר התרחשו ביישובי העוטף, הכל השתנה. במקום תהליכים הדרגתיים, פתאום היינו במציאות חירום. היה צריך לפעול מהר, לדייק, להכיל את הבלתי נתפס. מצאתי את עצמי חלק מהצוות של כללית שפוגש מפונים, ניצולי נובה, לוחמים ובני משפחותיהם בשיא הכאב.

אני זוכרת איך כבר בימים הראשונים פתחנו בכללית מרפאות ייעודיות בבתי המלון שאליהם פונו התושבים רק כדי לאפשר להם טיפול בלי הצורך לצאת שוב החוצה, אל הלא נודע. זו הייתה החלטה של רגישות ושל הבנה עמוקה של המצב הנפשי.

הטיפולים לא היו רגילים, היו לנו שיחות טיפוליות תוך כדי הליכה לים, או כשישבנו יחד בפינה שקטה בלובי. אחת המטופלות, שעברה גיהינום שאלה אותי לפתע אם אני רוצה לבוא איתה לעשות פֶּאן בשיער, זה היה רגע מצמרר. היא רצתה לחזור לרגע להיות היא ואני באתי איתה. זו לא הייתה רק פעולה טכנית זו הייתה הצהרה: אני חוזרת לחיים.

באותם שבועות עבדנו ללא הפסקה. חלק מהצוותים תפקדו תחת איום ישיר, חלק נאלצו להתמודד עם העומס הנפשי והפיזי הכבד מכל. בתוך כל זה, האחיות היו שם והיוו עמוד השדרה של מערכת הבריאות. בכל מקום; בחמ"ל, בטיפול נמרץ, במלונות המפונים, במרפאות ובקהילה.

לא מזמן זכיתי באות הצטיינות מנשיא המדינה, כאחת מתוך 30 אחיות מכל מערכת הבריאות. כשעמדתי בעת קבלת האות, הרגשתי שזה לא רגע אישי שלי אלא רגע קולקטיבי, רגע של כל האחיות בחזית , כל יום, בכל מצב.

בין כל הסיפורים והחוויות התחזק אצלי גם הרצון להזכיר לציבור מי אנחנו באמת ואת החשיבות של מקצוע האַחֲיוּת (ששינה את שמו ממש לא מזמן מסיעוד). לצערי, עדיין יש בלבול גדול לגבי מהי אחות ומהו תפקידה. יש מי שחושבים שאנחנו רק “עוזרות לרופא” או עושות "מדדים".

האמת רחבה הרבה יותר, האחות היא אחת הדמויות המקצועיות המרכזיות במערכת הבריאות, אם לא המרכזית. אנחנו לא רק מבצעות, אנחנו מקבלות החלטות, מתכללות טיפול, בונות אמון, מחברות בין גוף לנפש ובין אדם למערכת.

בבריאות הנפש זה בולט שבעתיים. כי כאן לא רואים הכל בבדיקות. צריך לדעת לקרוא מבט, לזהות ניואנס, להרגיש שבריר של שינוי. אנחנו נדרשות להיות מקצועיות ברמה הגבוהה ביותר ויחד עם זאת לשמור על אנושיות מוחלטת. האחות היא לא רק חוליה בשרשרת היא מחזיקה את השרשרת עצמה.

הציבור צריך לדעת שיש לנו הכשרה מעמיקה, אחריות עצומה ותפקיד בלתי ניתן להחלפה. כבר היום יש אחיות מומחיות, מובילות קליניות, פעילות מחקרית ופיתוח מקצועי וזו רק תחילת הדרך. ביום האחים והאחיות הבינלאומי אני לא מבקשת מחיאות כפיים, אני מבקשת הכרה. אני מבקשת מהציבור בישראל להבין שמדובר במקצוע אמיתי ולא קריירת ביניים. מדובר בשליחות של חיים ואני גאה לקחת בה חלק, היום יותר מתמיד.