נבחרת אייס

זה מה שיקבע אם תשפ"ו בכלכלה תהיה טובה מקודמתה | מתן חודורוב

מגורלה של רצועת עזה והרחבת הסכמי אברהם, המשך ביצירת תנאים לשימור ההשקעות בהייטק, דרך בלימת האינפלציה והפחתת הריבית, עד להורדת מיסים – מתן חודורוב משרטט את ארבעת הצירים המרכזיים שיקבעו, מבחינה כלכלית, מה מחכה לנו בשנה העברית הבאה | טור מיוחד לפתיחת תשפ"ו

מתן חודורוב | 25/9/2025 11:24

מתן חודורוב על הכלכלה של שנה הבאה (צילום shutterstock, פלאש 90/ אריק מרמור,יונתן זינדל)

דווקא בחג שאמור לסמל התחדשות אישית ולאומית, נראה הפעם שהכול תקוע: המלחמה בעזה תיכנס אוטוטו לשנתה השלישית, עשרות חטופים עדיין נמקים במנהרות הרצועה המקוללת וגם הכלכלה משלמת מחירים המכבידים בהדרגה על כל ישראלי.

תמונת העל נותרה מעורבת – באביב 2025 המשק רשם צמיחה שלילית, אך הבורסה רחוקה רק ב-5% משיא של כל הזמנים; הריבית נשארת גבוהה בשל מגמת התייקרות מתמשכת, אך בגזרת הדירות נרשמה הוזלה חמישית ברציפות; חברות מתלוננות על האטה בקצב הייצוא כתוצאה מחרמות שקטים, אך שיעור האבטלה בשפל שרחוק מלשקף פיטורים המוניים.

לאורך זמן, נתונים סותרים כאלה לא יוכלו להתקיים במדינה אחת - ולכן כדי לדעת אם אמנם "תכלה שנה וקללותיה", ננסה למקד את הזרקור בארבעת הצירים שלאורכם הכלכלה תנוע, ולפיהם תתעצב לטוב או לרע, בתשפ"ו.

1. דילמת הרצועה: כיבוש מתמשך – או סיום המלחמה?

על אף שבשטח החל המבצע הצבאי בתוך העיר עזה, נדמה שישראל טרם החליטה באמת לאן פניה מועדות שם: שליטה ממושכת כפי שכבר הכריעו לכאורה שרי הקבינט, צבאית ואולי בהמשך אזרחית, שתעלה לשנה עוד עשרות מיליארדי שקלים? אולי הקמת יישובים חדשים על חורבות גוש קטיף ומעבר אליו, לפי המפה של השר סמוטריץ'? או מציאת נתיב מדיני, שיאפשר את נסיגת הכוחות בהדרגה ועמה צמצום מתאים בתקציב הביטחון, ברוח המתווה של נתניהו?

יותר מכל החלטה אחרת, השאלה הזו קריטית לביסוס ההגדרה של ישראל בשנה הקרובה, כ"ספרטה ניישן" או "סטרטאפ ניישן": בצד האחד של הציר, כפי שהודה לאחרונה ראש הממשלה ברגע נדיר של כנות, מחכים לכולנו בידוד מדיני, סנקציות על סחר החוץ לפחות ע"י האיחוד האירופי, אמברגו בתעשיית הנשק וסממנים של משק אוטרקי.

במצב כזה ישראל תיאלץ להקים קווי ייצור לא יעילים, להשית מיסים גבוהים על המגזר היצרני כדי לממן את ההתחמשות, לקצץ ללא רחם במשרדי הממשלה ובהמשך גם להרגיל את האוכלוסייה, שהתרגלה לחיי שפע, למציאות עם פחות ייבוא של מותגים מחו"ל - כך שהתחרות תקטן ויוקר המחיה שוב יזנק. מאידך, בקוטבו האחר של הציר, אופק ההסדרה, ממתינות הזדמנויות אזוריות חסרות תקדים להוון את הישגי המלחמה של ישראל תוך הרחבת הסכמי אברהם למדינות כמו סעודיה, מיצוי היחסים עם האמירויות, כינון שלום עם המשטר הסורי החדש והשגת נורמליזציה גם עם לבנון כשהיא נטולת חיזבאללה.

כיוון שישראל היא מדינת אי התלויה בסחר בינלאומי לצורך צמיחה כלכלית, האופציה של "עם לבדד ישכון" לא תוכל להניב צמיחה בת קיימא – ונתניהו הוא הראשון להבין זאת בעצמו.

2. ההייטק: בועה מנותקת מדינית – או קטר שעלול להיבלם?

רבים מהתומכים בהתמשכות הלחימה, רותמים לעזרתם את הפלא של תעשיית החדשנות המקומית – הממשיכה, למרות הכל, לשבור שיאים. השנה היא אף רשמה את האקזיטים הגדולים בתולדותיה, כש-Wiz ו"סייבר-ארק" נמכרו לתאגידי ענק אמריקנים לפי שווי משותף של 57 מיליארד דולר. אלא שהישגים כאלה משקפים את קצירת פירותיהן של השקעות קודמות, ולא בהכרח מנבאים את המשך ההסתכנות של הון בסצנת הסטרטאפים הישראלית.

השילוב בין גיוסי המילואים ששואבים חלק ניכר מהמתכנתים, לבין הקריאות בעולם להימנע מהזרמות כספים למשק, כבר פגע בהיקף הגיוס של חלק מקרנות ההייטק. הסכום שממשיך להגיע מופנה ברובו לחברות גדולות וחזקות – מעל 60 יוניקורנס ישראלים המועמדים למכירה או הנפקה – ופחות ליזמים הצעירים המצויים בשלבי פיתוח ראשונים.

היתרון היחסי של התעשייה, גם במציאות ביטחונית שברירית, נעוץ בהון האנושי שמייצר את מרכזי הפיתוח הטובים בעולם. לכן נתוני ההגירה השלילית מהמדינה, שעליהם חזרה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (יותר מ-80,000 תושבים עזבו במהלך השנה האחרונה), מטיל צל כבד במיוחד על המגזר הטכנולוגי, המתאפיין בעובדים שיש להם ביקוש בחו"ל.

לבסוף, כדאי להזכיר את המובן מאליו: ההייטק מספק לישראל 53% מסך הייצוא השנתי שלה – יותר מכפי שאיטליה נשענת על התיירות (10%), גרמניה על מפעלי הרכב (13%), אוסטרליה על אתרי הכרייה (43%) ורוסיה על מאגרי הגז והנפט (43%).

במילים אחרות, ציר ההייטק יקבע אם ישראל תוסיף לצמוח בעתיד למרות המשקולות הידועות שלה - ובראשן פערים אדירים בין הציבור הכללי לחברה החרדית והערבית. המגמה הנוכחית של התבדלות מדינית ושוויון נפש מול סנקציות מתוכננות, כנראה לא תסייע להמשך ההצלחה של סקטור כל כך בינלאומי.

3. הריבית והאינפלציה: יזוזו – או ייתקעו – ביחד

למרות שהמדד האחרון ביטא התייקרות של 0.7% בסל המוצרים הטיפוסי בישראל, באוצר דווקא הביעו שמחה עם פרסומו – שכן, לראשונה זה כשנה, ירד קצב האינפלציה ל-2.9%, בתוך תחומי היעד שקבעה הממשלה.

האמת היא שעדיין מדובר בעלייה חדה במחירים, וכל עוד המלחמה נמשכת - כולל מילואים של עובדי ייצור וחשש מהגבלות על הייבוא - קיים לחץ על צד ההיצע של סחורות, הדוחף להתחזקות של גל ההתייקרות. נכון (וחשוב) ששוק הנדל"ן מתקרר כבר חודש חמישי ברצף, עם ירידה מוצהרת של כ-2% במחירים, וככל הנראה הוזלה אפקטיבית חדה אף יותר בזכות הטבות שוות כסף שמעניקים היזמים כדי למכור. הריבית הגבוהה היא אחת הסיבות להתמתנות הזמנית בביקוש של זוגות צעירים לדיור, וכשהיא תרד - כפי שספק-דורש-ספק-מאיים שר האוצר סמוטריץ' - יצטרפו לשוק נוטלי משכנתא חדשים שעלולים שוב להקפיץ את המחיר.

לנגיד, פרופ' אמיר ירון, לא קל לקבל את ההחלטה: עמיתו האמריקני, ג'רום פאוול, אמנם הפחית את הריבית בלחץ כבד של טראמפ – אך מדינתו איננה מתמודדת עם המלחמה הארוכה בתולדותיה, ומס' דורשי העבודה היחסי בה גבוה מאשר אצלנו. ירון יודע שבזמן המלחמה, הממשלה אינה מקדמת רפורמות שיורידו את יוקר המחיה (למשל בענפי הנדל"ן והרכב) – לכן הוזלת האשראי מהבנק, שתשלח את הצרכן לפגוש את אותם שווקים ריכוזיים, עלולה להתגלגל בקלות לעוד אינפלציה.

גם האולטימטום המאפיוזי-משהו של סמוטריץ' לבנק ישראל – "אם לא תורידו את הריבית, אני אוריד את המיסים" – עלול להחטיא את מטרתו, שכן כניעה לאיום תציג את הנגיד, הנתפס בשוק כעוגן של שפיות, כגורם חלש ולא עצמאי. דבר אחד ירון כבר הוכיח: בלי התמתנות אמיתית באינפלציה, שינוי ממשי במחיר הכסף לא מונח ברצינות על השולחן.

4. עוד לא אבדה תקוותנו: בין הפחתת מיסים לשוויון בנטל

נדמה שאם הרוב היצרני בישראל יכול היה לנסח מעיין משאלה כלכלית לתשפ"ו, היא עשויה הייתה לכלול שני מרכיבים עיקריים: הפחתת מיסים שתקל על ההתמודדות עם יוקר המחיה מחד, ומציאת פתרון להרחבת הנשיאה של מגזרי המיעוטים באלונקה מאידך.

באשר לחרדים, שנציגיהם אמנם פרשו מהממשלה, השאלה כמובן אינה מקצועית אלא פוליטית בלבד – האם בשנת בחירות נתניהו יעז לקדם חקיקה, ביטחונית וכלכלית, שתיאלץ את הגברים לשרת או לעבוד לצד אחיהם, במספרים התואמים לחלקם הגדל באוכלוסייה?

באשר לנטל המס התמונה הפוכה: אין ספק שמוטיבציה בליכוד קיימת, ואף תגבר ככל שנתקרב לקלפי, אלא שהשיקול האלקטורלי ניצב במתח מסוים עם המשך המלחמה. למרות שהכנסות המדינה גבוהות, ואף עולות על יעד הגבייה, ההוצאות עלו עוד יותר בשל מבצעי "עם כלביא" ו"מרכבות גדעון ב'" – כך שהגירעון, שסמוטריץ' קבע במקור לכ-4% בלבד מהתמ"ג, יגיע השנה לפחות ל-5%.

במציאות כזו, של בור בקופה הלאומית, החורג שוב ושוב מהיעד ומטריד ממילא את חברות הדירוג, צעד שיקטין את שיעורי המס עלול להיראות פוליטי לגמרי ולחזק את חוסר האמון העולמי בכלכלה הישראלית. נכון שהפחתת מיסים עשויה להגביר את הפעילות, ולהוביל בסופו של דבר גם לגבייה מוגדלת, אך כל עוד הוצאות הביטחון טרם התייצבו - מהלך הרפתקני כזה ידיף ניחוח צופה פני בחירות.