לאחר חודש של מלחמה ניתן לקבוע, נתניהו וכץ גררו את ישראל לאחת המערכות המסוכנות וההרסניות שידעה ישראל, מלחמת הכישלון המוחלט. שגעון גדלות, שכרון כוח בתוספת של אינטרסים פוליטיים ואישיים גרמו לישראל לצאת למלחמה שמטרותיה בלתי ניתנות להשגה, מלחמה שלא יהיה לה סוף טוב, ספק אם יהיה לה סוף כלל.

עם אזעקת הפתיחה, התייצבו נתניהו וכץ מוקפים בקציני צבא, והריעו לעצמם על עוד מהלך פתיחה מרהיב, התקשורת כצפוי התמסרה לסופרלטיבים והזריקה לציבור פטריוטיזם מרוכז, רווי בתשבוחות לצבא, ולממשלה שנתנה את ההוראה. גם מיציע האופוזיציה נשמעו קריאות עידוד והתלהבות, וראשיה עמדו בתור על מנת להסביר עד כמה נתניהו וממשלתו חזקים וצודקים, אוי לבושה.

חודש לאחר האופוריה, תוצאות המלחמה מונחות לפנינו. הריגתו של המנהיג העליון, הובילה לבחירה בבנו, מנהיג קיצוני וצעיר ממנו, מלא תחושת נקם והבנה כי ללא נשק גרעיני, גורלו יהיה כגורל אביו. לכל מחוסל ממונה מחליף, לרוב קיצוני יותר ופרגמטי פחות. העם האיראני דווקא יוצא בהמוניו לרחובות אך לא כדי למחות, אלא כדי להריע למשטר ולבכות את מנהיגיו שנהרגו. 

הדיבורים על יצירת תנאים לעם האיראני לצאת לרחובות, מלכתחילה היו שילוב של בורות והתנשאות. רבים בעם האיראני מתנגדים למשטר אך רבים גם תומכים בו. מלחמה חיצונית קשה ואכזרית, לרבות על מאגרי הנפט והגז מייצרי באופן טבעי לכידות לאומית ולא רצון בפילוג ופתחיה בחזית מבית. המשטר האיראני אכזרי וקיצוני, אך הוא אינו משטר מלוכני הנשלט בידי אדם אחד, הוא אינו משטר שהוצנח על העם האיראני מלמעלה, אלא נטוע עמוק בחלקים רבים בעם האיראני, דתית ולאומית. המחשבה לכפות על האיראנים הפיכה כתוצאה מלחץ צבאי, עתידה להיכשל. המשטר השורד ייצא מחוזק, חסין ואלים מתמיד.

בחזית הטילים הבליסטיים, אכן נרשמת הצלחה מסחררת, מדי יום פוחת מלאי הטילים של איראן, בשל העובדה שהוא משוגר לישראל ומדינות האזור. הדיווחים האופטימיים מפי גורמים ישראלים על פגיעה במרבית הטילים והמשגרים היו בדיות, היכולת ״לצוד״ משגרים במדינה הגדולה פי 90 מישראל ומרוחקת מאות קילומטרים שולית, אם בכלל קיימת. האיראנים בודקים את מערכות ההגנה, מחפשים ומוצאים נקודות תורפה ומקפידים לשמור על קצב אש אחיד ואינטנסיבי. אין שגרה, אין תחושת ביטחון, אין הפוגה בכל חלקי הארץ.

האורניום המועשר שבידי איראן לא התגלה והאמריקאים מגלים נושאי עניין אחרים במלחמה כמו סחר עולמי ושליטה במאגרי הנפט והאנרגיה. גם היהירות הישראלית בדבר מדינות המפרץ המותקפות, סופה להתבדות. האיראנים פועלים בשיטתיות על מנת לגבות תג מחיר מכל מדינה שמסייעת במישרין ובעקיפין לארה״ב. עם תום הקרבות, מדינות המפרץ ייאלצו לחשב מסלול מחדש ולבחון שוב האם הברית עם ישראל וארה״ב מועילה לביטחון הלאומי, או שמא רצוי להם דווקא להדק את היחסים עם איראן כדי למנוע הישנות המצב בעתיד.

בצפון, החיזבאללה לא מאכזב את האיראנים, ובניגוד לדברי הרהב על ״המלכודת״ שטמנו לו בישראל, בשטח חיזבאללה מכה בישראל וצובר נקודות בדעת הקהל בלבנון. ככל שתתמקד ישראל בהשמדת תשתיות לבנוניות ובניצול המלחמה כדי לכבוש שטח תוך מחיקת כפרים לבנונים, כך יתחזק מעמדו של חיזבאללה כמגן מדינות לבנון מפני הכיבוש הישראלי, ולא כזרוע הרסנית של איראן המנצלת את לבנון לצרכיה. המלכודת היא של חיזבאללה לישראל, ואנו ממהרים ליפול בה.

לצד ההפסדים המדיניים, מצטברים נזקים בהיקפים בלתי נתפסים, קורבנות בנפש, נזק עצום לרכוש, פגיעה כלכלית קשה, קיצוץ רוחבי בכל שירותי הממשלה ומעמסה בלי הגיונית על אזרחי המדינה, שעדיין ממשיכים לשלם את חשבונות המלחמות הקודמות. הרוח הישראלית הולכת ונמוגה, הדיכאון ותחושת האין מוצא מתפשטים. אין תרבות, אין מחאה, אין תקשורת ביקורתית, אין סאטירה ראויה. שנתיים וחצי של מלחמות עשו את שלהן, ישראל הפכה למלחמה שיש לה מדינה. 

ובכל זאת יש מנצחים, כלומר מנצח אחד למערכה. אדם שהדי הפיצוצים ושריקות האזעקה הם כמוזיקה באוזניו. כמו בקורונה, כמו בכל המלחמות, הוא שוב הופך לשליט יחיד, בלי אופוזיציה, בלי יועצים משפטיים, בלי מגבלות. כשאנחנו בחירום הוא שולט במידע, שולט בנרטיב, שולט בכוח, שליט יחיד במדינה. אין בתי משפט, אין ביקורת, אין מחאה, בעתות כאלו אנו שבויים שלו ושל החלטותיו. הציבור באפלה, אפילו את מספרי הטילים שנורו לכאן הוא לא מספר לנו. הוא בונה עבורנו מציאות, ממסגר אותה, ומנצל פחדים ותחושת גאווה לאומית כרצונו.

עוד ב-

משטרת מחשבות בצל האזעקות: הצנזורה החדשה של בן גביר

לכתבה המלאה

וכשיש מלחמות, אין משפט ואין בחירות, כפי שהוא מקפיד לומר ״ייקח כמה שיידרש״, הוא את הבמה לא מתכוון לפנות.