בעידן שבו מנהיגים מתגאים ש"אין להם זמן" לקרוא ספר, הערכתי תמיד את חיבתו של בנימין נתניהו למילה הכתובה. הכישרון שלו לשפות אפשר לו לבטא ברהיטות את עמדותיו, וגם להפנים במהירות רעיונות של מחברים אחרים. כך קרה למשל ב-2014, כשרה"מ נחשף לספר "קפיטליזם למען העם" של הכלכלן האיטלקי לואיג'י זינגלס, המליץ עליו לשרי ממשלתו והפך את התזה שבבסיסו לנושא שיחה מדובר לרגע בתקשורת הישראלית.

פרופ' זינגלס, תומך השוק החופשי שהושפע מקריסת המשק האמריקני בעשור שלפני כן, טען בספרו כי המדיניות הכלכלית בארה"ב הפכה בהדרגה למה שכינה בשם "קפיטליזם של מקורבים" (Crony Capitalism) – מצב שבו יחסי הון-שלטון, ולאו דווקא רגולציה עניינית, מכתיבים את צעדי המפקחים בשוק ודואגים לקבוצות אינטרסים במקום לרווחת הציבור כולו.

נתניהו, מצידו, ציטט שוב ושוב את המונח החדש שגילה – קפיטליזם של מקורבים – ואת אבחנות המשנה שהציע זינגלס בגוף התיאוריה: מדיניות שמטיבה עם חברות גדולות תיחשב אומנם כ-Pro-Business, כלומר תומכת בעסקים, אך לא תוגדר כPro-Market – תמיכה בשוק חופשי באמת, כזו שמחייבת דווקא להגביר את התחרות מול מונופולים וקרטלים. בשיאה של תהילת הספר, נתניהו אף נפגש עם מחברו ביוזמת מייסד "דה מרקר", גיא רולניק, לריאיון משותף. אז הוא עדיין לא חשב שהעיתונאים תמיד נגדו.

ברור מדוע רה"מ התייצב בשעתו, פיזית ממש, מאחורי הטיעון של זינגלס: זמן קצר אחרי המחאה החברתית והמשברים בארה"ב ובאירופה, המניות של הקפיטליזם סבלו משפל עמוק גם בדעת הקהל הישראלית. רבים הסכימו שבשיטה נדרשים תיקונים עמוקים ונתניהו קיווה לרתום את התסכול הציבורי, ממש כפי שהציע הכלכלן האיטלקי, למלחמה בכשלי היסוד שלה: שליטתם הריכוזית של הטייקונים על חלק גדול מידי מהחברות, הפוליטיקאים ואמצעי התקשורת.

הייתה בכך גם התרסה מסוימת כלפי קודמו בתפקיד, אהוד אולמרט, שעמד במקביל לדין בפרשיות שחיתות שבהן נקשרו מיליארדרים. מי יכול היה לשער אז שכעבור שנים אחדות, דווקא נתניהו עצמו הוא זה שיואשם בקשרי הון-שלטון – בעיקר בתיק 4,000 שבו לכאורה היטיב עם חברת הענק "בזק", על חשבון תחרות בענף התקשורת? בשנות החקירה והמשפט, לפחות ככל הידוע לי, הביטוי "קפיטליזם של מקורבים" לא שולב עוד בנאומיו.

אז למה דווקא השבוע, תשאלו, נזכרתי במונח ההוא שמעלה אבק במרתפי הארכיונים? תקציב המדינה שאושר בוועדת הכספים של הכנסת, בדרכו לקריאה שנייה ושלישית, בהחלט מדיף ריח עז של פרוטקציוניזם ושמירה על קבוצות אינטרס יותר מאשר של דאגה למשלמי המיסים בכללותם. הפעם אלה אומנם לא קשרים אסורים עם טייקונים, כמו במודל הקלאסי שהציג זיגלס (אם כי הוויתור על פירוק המונופולים בתחום המזון, אולי תוכנית הדגל להורדת יוקר המחיה, בוודאי לא יזיק לעסקיהם של קומץ בכירי הענף).

כעת, במוקד ה"קפיטליזם של מקורבים" מודל 2023, עומד הפער העצום בין המדיניות הכלכלית המיטיבה כלפי סקטורים צרים, שבהם תלויה הממשלה למחייתה, לבין זו הננקטת ביחס לשאר האוכלוסייה; או כפי שמקובל לומר היום, אם יש אזרחים סוג א' – הם לאו דווקא מי שסיפרו לכם.

למשל, מהציבור בכללותו הממשלה דורשת לרכוש בבתי הספר כלים וידע להשתלבות בשוק החופשי, כך שהבוגרים יוכלו (לאחר שירות החובה הצבאי) לפרנס את עצמם באופן עצמאי; בקיצור, מבוא לקפיטליזם. ואילו את מוסדות החינוך החרדיים אותה הממשלה תתמרץ כבר השנה דווקא על פעולה הפוכה – המשך ההימנעות האדוקה מהוראת מקצועות היסוד. מיליארדים יופנו כדי "לסגור את הפער" בין מערכת שאמורה להכשיר ילדים לחיי עבודה, לבין זו שתסליל אותם בעיקר ללימוד תורה.

העיקרון החשוב שלפיו "עומק הליבה כעומק המימון" נשחק באופן דרמטי, כמו גם העדיפות ההיסטורית לחינוך הממלכתי בתקצוב לכל תלמיד – בקיצור, כלכלת מקורבים פוליטיים. ההתנגדות העזה בקרב בכירי האוצר למהלך, שהייתה לפחות נשקלת בכל נושא אחר, הופכת להמלצה פורמלית בלבד – כמעט מס שפתיים חסר משמעות – כשעוסקים בקבוצת אינטרס פוליטית המחזיקה במפתחות.

מה עוד? מערכת כספים אחת, המיועדת לכלל הציבור, כפופה לאילוצים פיסקליים כמו תקרת ההוצאה המותרת, יעד הגירעון שנקבע, הקיצוצים הרוחביים במשרדים ועוד. אלה יסודות בכלכלה קפיטליסטית, המגבילים את מעורבות הממשלה ואת עידוד הפרט להישען עליה, והם אומצו בישראל בתהליך זוחל החל מהמהפך הפוליטי ב-1977. נתניהו עצמו היה הנציג המובהק של גישה זו ב-2003 כשקיצץ, כשר האוצר, את התקציבים לכל המגזרים עקב המיתון במשק.

ואולם, בממשלתו הנוכחית התנפחה מערכת הכספים הקואליציונית, שאינה כפופה לכל ההגבלות הללו: תחילה היא נקבעה לסכום גבוה של 12.5 מיליארד שקל בשנתיים הקרובות; כשגם אלה לא הספיקו – נוספו בן לילה עוד 1.2 מיליארד, וברגע האחרון עוד כ-40 מיליון שקל עבור מטרות ספציפיות של חברי ועדת הכספים. בנסיבות שבהן כל דרישה מתקבלת, לא מפתיע לראות שאפילו כעת – כשהחוק לכאורה כבר מוכן וסגור – דורשים ב"יהדות התורה" לפתוח אותו מחדש, רק כדי להעביר עוד 600 מיליון שקל לחינוך החרדי עפ"י דרישתו של השר גולדקנופף.

מול גישה קפדנית שסופרת כל שקל, ומותירה מחוץ לתקציב אמצעים מרכזיים של מדינת הרווחה – מתקנים לעובדים סוציאליים ועד מכונות MRI – ממלכת המקורבים מתנהלת בשיטה כלכלית משל עצמה; שם לעולם לא ייגמר הכסף.

אפילו בפיתוח תשתיות לאומיות ניכרת בזמן האחרון מדיניות "קפיטליזם של מקורבים". בעוד שתחנות כוח חדשות מוקמות בישראל באמצעות זכיין פרטי, לאחר מכרז ובדיקות מוקפדות, את מתקן האגירה ל"חשמל כשר" בבני ברק הוחלט לבנות פשוט מתוך התחייבות פוליטית – דרך חברת החשמל, שכבר לא אמורה לעסוק בייצור, ומבלי לגלגל את העלויות על כתפי הצרכנים שיתחברו אל השירות.

תחת הסיסמה של "פיילוט" נמצאה הדרך להבדיל בין כלל השוק, שחייב עדיין לציית לחוקים הרגילים בענף, לבין דיירי שכונה שבעבורה נתפר כלל אחר. מהן כל אלה, אם לא דוגמאות מובהקות לתופעה שתיאר לואיג'י זיגלס בספר החביב על נתניהו? רוב הכלכלה מוגדרת כ"חופשית", במובן שאזרחים מצופים להתפרנס ולשלם את מחייתם, למעט אותם "איים" שמוחרגים ממנה באופן מלאכותי – לרוב משיקולים שאין להם דבר עם טובת המשק עצמו – והם משקפים בעיקר פרוטקציוניזם פוליטי.

החלק העצוב הוא שההתנהלות הזו מאפילה אפילו על יוזמות ממשלתיות הניתנות להצדקה במישור המקצועי, כמו קרן הארנונה שיזם הדרג המקצועי באוצר. מפלס החשדנות הציבורית שזינק בעקבות הטבות סקטוריאליות, לא אפשר לבחון את הרפורמה המוצעת במנותק מהאווירה שסביבה.

כך, במקום הדיון במודל עצמו – האם יתמרץ בנייה למגורים? האם יצמצם את הפער בין רשויות באופן ראוי? – קיבלנו בעיקר עיסוק בשאלה כיצד ייתכן שבני ברק תרוויח לאורך שנים מהקרן, ומדוע רשויות ביו"ש אינן משלמות כלל בחוק שהוצג. במילים אחרות: הצעה עניינית, שניתן לתמוך וגם להתנגד לה, נתפסה מיד כעוד פרק בתוך "הקפיטליזם של המקורבים" – ניסיון לפטור מתשלום קבוצות אינטרס הקרובות לצלחת, על חשבון משלמי מיסים אחרים.

עוד ב-

החלב יקר? כך מסיחים השרים את דעתכם מעליות המחירים | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

בספרו של זיגלס מוסבר כיצד מי שחפצים להשיב את האמון בשיטה הכלכלית, יכולים לנתב את הזעם הציבורי נגד מנהיגים שהפקירו את עתיד הכלכלה בידי פרוטקציונרים. אם לא ייקח מחדש את ההגה מידי שותפיו הפוליטיים, נתניהו – שמכיר את העצה הזו היטב – עלול לראות בהמשך כיצד היא מופנית לכיוונו.