לאחרונה פורסם בעברית ספרו החדש של הכלכלן הצרפתי, פרופ' תומא פיקטי, קיצור תולדות השוויון שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. פרופ' פיקטי נמנה על חסידי הסוציאל דמוקרטים ומטיף לסוג של סוציאליזם מודרני שבעיני הוא מאוד מסוכן. במסגרת זו הוא דוגל בהעלאה חדה של נטל המיסים במשק ובגידול מקביל בהיקף התקציב הממשלתי.

על אף הסתייגותי מחלק לא מבוטל מהצעותיו הרי ספרו מפנה תשומת לב לסוגיה מאוד חשובה שמעט מדברים בה. הסוגייה של אי השוויון הגדול בהיקף ההון במשקים מערביים והקשר שבין שיעורי ריבית נמוכים (והרחבות כמותיות שביצעו בנקים מרכזיים מאז שנת 2008 ועד לאחרונה) לבין התרחבותו של אי השוויון בהון בעשורים האחרונים.
 

עוד ב-

יוקר המחיה פגע חמורות בביטחון הלאומי שלנו

לכתבה המלאה

אמנם הדיון בסוגיה זו בספר הנוכחי של פיקטי הוא שטחי בלבד (לעומת דיון מעיק שלו בסוגיה חשובה זו בספריו האחרים) אולם אנצל את הבמה כדי להרחיב בה. אני מאמין כי דיון זה רלוונטי במיוחד בימים אלה בישראל כפי שאדון במאמר זה.  

יצוין, כי ההון הוא למעשה סך ההכנסות, בניכוי ההוצאות, של משקי בית שהצטברו לאורך השנים ובמעבר בין דורי. מאחר שהנטייה השולית לצרוך הולכת ופוחתת עם ההכנסה ברור ששיעור החיסכון הנצבר הולך וצומח לאורך השנים.

כדי להסביר זאת הבא ניקח שני אנשים לדוגמא. הראשון מרוויח 20,000 שקל נטו ומצליח לחסוך מדי חודש 3,000 שקל. השני, מרוויח רק 10,000 שקל נטו ומצליח לחסוך רק 1,000 שקל. כתוצאה מכך, החיסכון של האדם הראשון הוא פי שלושה מהחיסכון של האדם השני הגם שהפער בהכנסות בניהם הוא כפליים בלבד. לשון אחר, הפער בהון הולך וגדל במכפלות גבוהות יותר מהפערים בהכנסות.  

אולם ההבדל בנטיות השוליות לצרוך אינו הסיבה היחידה לצבירתו הלא שוויונית של ההון. כידוע, החיסכון הנצבר מושקע לרוב במניות ובנדל"ן אך שווים של אלה הולך ועולה ככל שהריבית נמוכה יותר ובפרט כאשר היא מתחת לריבית שיווי המשקל. ריבית שיווי המשקל היא הריבית המייצרת גידול בכמות הכסף שהוא פרופורציונלי לגידול בפעילות הכלכלית ולכן ניטרלי בהשפעתו על האינפלציה. באופן גס ניתן לומר כי ריבית שיווי המשקל היא ריבית המקיימת שוויון בין הריבית הריאלית לבין הצמיחה לנפש.

מאחר ובעלי ההון הגדולים, הבנקים, החברות הגדולות וכמובן הממשלה בעצמה (שהיא הלווה הגדול במשק) מעוניינים כולם בריבית נמוכה ככל האפשר אזי הלחץ שלהם על הבנק המרכזי להוריד את הריבית אל מתחת לריבית שיווי המשקל הוא גדול במיוחד. ככל שהמשק יותר ריכוזי וככל שהממשלה בו חזקה יותר כך הלחץ על ירידת הריבית גדול יותר.

לא מיותר לציין כי ריכוזיות ההון בישראל אדירה, הממשלה מאוד חזקה ואילו הבנקים מאוד לא תחרותיים וזוכים להגנה ותמיכה פעילה הן של בנק ישראל והן של משרד האוצר. לפיכך, בוודאי לא תופתעו כי לאורך חמישים השנים האחרונות, למעט שלושה חריגים עיקריים.

בשנת 1985 והשנים שלאחריה בעקבות תכנית הייצוב של המשק הישראלי, השנים 1996 – 1999 עת הכריעו נתניהו ופרופ' יעקב פרנקל את האינפלציה באופן סופי והשנים 2003 – 2007 עת הונהגה התוכנית הכלכלית שגיבשתי עבור שר האוצר נתניהו, הביאו לחצי בעלי ההון והבנקים לריבית נמוכה מריבית שיווי המשקל. גם מדינות המערב ובראשן ארה"ב לקו במחלה זו שהביאה למשבר הפיננסי של 2008 כמו גם למשבר האינפלציוני של השנתיים האחרונות.

מכל מקום, הריבית הנמוכה מדי החריפה מאוד את הפערים במשקים המערביים וכן בישראל. במדינתנו התמקדה הרחבת אי השוויון בהון בעליה המטורפת במחירי הדיור. אך הדיון במשמעותם המלאה של פערים אלו נעלם מעיני הציבור מאחר והתקשורת פרסמה בעיקר את נתוני אי השוויון בהכנסות אך לא עסקה לרוב באי השוויון בהון ואף לא קישרה את בעיית מחירי הדיור עם סוגיית אי השוויון בהון.

ברם, סוגיה זו הפכה לקרדינלית במיוחד מאחר והלחצים במערב ובישראל להורדה מחודשת של הריבית (לאחר שעלתה מאוד בעקבות ההתפרצות האינפלציונית של השנתיים האחרונות) הולכים וגוברים.

ישראל היא אחת המדינות הכי לא שוויוניות במערב והטירוף שהתחולל פה במחירי הדיור מאז שנת 2008 ועד היום לא יכול להימשך. על כן, סוגית הפחתת הריבית מחייבת דיון מעמיק במלוא השלכותיה לרבות על סוגיית אי השוויון בהון ואין להפקיר את הדיון רק לבעלי האינטרסים הגדולים של ההון בסקטור העסקי ובממשלה.    

*הכותב, ירון זליכה, הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית.