ב-6 באוק' 73, ב-13:50 היה לנו מודיעין, "ידיעת זהב", היו לנו גם כוחות על הגדר, אמנם לא מספיק, הופתענו ושלמו בכמעט 3000 הרוגים ואלפי פצועים. גם ב-4 בנוב' 95 בשעה 21:42 היה לנו מודיעין, לא ידיעת זהב אבל כן סיכול כוונות של אחרים, כן התרעת רוחב שרצח פוליטי עלול להתרחש, היו לנו כוחות סביב ראש הממשלה, לא מספיק, הופתענו ונרצח ראש הממשלה. 50 שנה ויום אחד, ה-7 באוק' ב-06:29 - כמעט בדיוק אותו דבר, היה לנו מודיעין, לא "ידיעת זהב" אבל אויב שמתארגן שנים למתקפה, היו לנו כוחות על הגדר, לא מספיק, אבל היו ובכל זאת זה קרה.

חוויתי את תחושת השנייה הראשונה של "זה לא אמיתי". את הלם ההפתעה שלוש פעמים, הפעם הראשונה כשעמדתי כילד ביום כיפור 73 במרכז באר שבע ונעמדתי דום בצפירה כמו שחינכו אותי ולמעשה זו הייתה אזעקת המלחמה, הפעם הבאה כאיש החטיבה הלא ערבית בשב"כ שהודיעו "רבין נורה" והשלישית כשאספתי מהמיטות את ילדיי לממ"ד בשבת השחורה. מדובר בחוויות שאנחנו כמדינה חייבים להפיק מהן לקחים מאחר שהאויב זקוק רק לניצחון אחד על ישראל.

ישראל מדינה שלא יכולה להרשות לעצמה הפסד אנו מחויבים ללמוד איך ולמה זה קרה, בעיקר מה לעשות ע"מ שזה לא יקרה שוב, לעולם! במודיעין אין 100 אחוזי הצלחה בשום מקום בעולם. ישראל מהמדינות המובילות באחוזי הצלחת הסיכול. בשנה ממוצעת מסוכלים בישראל כ-600 פיגועים, האם אין פיגועים בישראל? יש, לעולם לא נצליח למנוע הכל.

גם באבטחה אין 100 אחוז, הצבא ויחידות האבטחה השונות מנעו פיגועים רבים, אך לא את כולם כמובן. תפיסת העולם שבמודיעין כמעט מושלם ובאבטחה טובה נצליח לשרוד מול אויבנו אינה מוכיחה את עצמה ועלולה לעלות לנו בהישרדותנו כמדינה. חסר לנו מרכיב קריטי - האמונה, באמת, באיום. בכך שמה שהמודיעין צופה אכן עלול להתרחש, מבלי שנאמין שזה יקרה לא נדע למנוע את המלחמה הבאה. מידע מודיעיני עובר הרבה מאוד סינון במהלך הפקתו, המסננת האחרונה היא החשובה מכולם.

אסביר: סוכן מגיע לפגישה עם מפעילו ומדווח דיווחים, הוא כמובן מסנן, מדווח רק את מה שהוא חושב שחשוב (או מסתיר בכוונה), מפעילו מסנן פעם נוספת וכותב רק מה שלהבנתו חשוב לכתיבה ומעביר לדסקאי את הדיווחים, איש הדסק מסנן, יטפל ויזין למערכת לא בהכרח את כל הדיווחים, יקבע למי הוא מפיץ את המידע, יסנן התפוצה לפי החשיבות כמובן. ואז ידיעות רבות כאלה מצטברות ונשלחות למחשבי אנשי המודיעין והמנהלים, האם אנשי המודיעין יקראו את כל מה שישלח אליהם למחשב? התשובה היא כמובן שלא, הם יסננו, לפי הכותרת, לפי הדחיפות, לפי ההקשר, אי אפשר לקרוא את הכל. ואז מגיעה המסננת האחרונה, החשובה מכולם, מסננת ההפנמה, האמונה באיום, הלוקחת ברצינות את הדברים. מול האמונה הזו יש שחיקה, שעמום, ביטחון עצמי, קונספציות שיש למקבלי ההחלטות, ניסיון מצטבר שלא קרה כלום, החשש שיאשימו אותך בכסת"ח ועוד.
 
עד כמה הדבר חשוב, ראיית האיום והאמונה הפנימית באמת שהוא עלול להתרחש ניתן לראות למשל באופן שראש הממשלה הגיב שבועות לפני השבת השחורה כשנשאל בראיון בטלוויזיה על הערכת אמ"ן שאומרת שיש חשש ממלחמה והשיב "אני חושב שיש הפרזה בזה" (בחשש הזה). הרי לכולנו ברור שלו ראש הממשלה ו/או ראשי מערכות הביטחון היו באמת מאמינים באיום, שחלקם חזו, אזי היו פועלים אחרת, למשל מעבים משמעותית את הכוחות על הגדר בדיוק כמו שאילו ראש השב"כ ערב רצח רבין ז"ל היה באמת מאמין באיום לא היה מסתפק בחולית אבטחה כל כך קטנה והיה מתעקש על לבישת השכפ"ץ למשל. הסינון האחרון - קוראים על האיום, לא מאמינים לו, ולכן גם לא פועלים כנגדו.

עדן אלון לוי ז"ל למדה בביה"ס "ירקון" שם אני מחנך לפני שהוצבה בבסיס זיקים. עדן מצאה עצמה ב-7 באוקטובר בבוקר בעמדת הש"ג האחורי בבסיס. מדובר במקום משעמם ביותר, כל כמה שעות מתחלף שם חייל כבר 75 שנה וכלום לא קרה אלפי חיילים חוו את השעמום בעמדה הזו ועוד אין ספור עמדות דומות בשרותם, כלום לא קרה שם אז למה, למה שעכשיו, דווקא במשמרת שלי יקרה משהו? עד שפתאום מגיעים מחבלי חמאס וברגע אחד כבר לא משעמם ועדן בסיום קרב גבורה נופלת כגיבורה בקרב יחד עם חיילים נוספים. ממש כמו שמשנת 57 כשהוקמה היח' לאבטחת אישים עד המשמרת של 4 בנוב' איש לא שלף אקדח בגבו של ראש הממשלה אז למה דווקא עכשיו?
 
האמונה באיום, לב העניין! לא רק מודיעין איכותי, לא רק אבטחה מצוינת, לא רק. אלא בעיקר אמונה שזה יקרה, כל יום, כל משמרת. המודיעין צריך לומר – אין אבטחה ולכן אני חייב לספק מודיעין מצוין להזהיר מפני האיום. האבטחה צריכה לומר - אין מודיעין ולכן אני חייבת לספק אבטחה מצוינת ולמנוע את האיום. ומעל כל זה – האמונה הפנימית בכך שמה שהאויב אומר, חושב, רוצה לעשות כל הזמן זה לתקוף אותנו.

בסיום ההרצאות שלי ביחידות מיוחדות, יחידות אבטחת אישים, לוחמי מג"ב ועוד אני מסיים תמיד את הרצאת "שלוש הקונספציות של ישראל" במשפט הבא: זה לא מספיק שאתה יורה מצוין, ולא מספיק שאתה לוחם מהולל, וגם מכיר את כל הנהלים, וגם מנוסה. אתה חייב להתחיל כל משמרת מתוך תחושה פנימית ואמונה מלאה – היום! היום יגיע המפגע, היום יגיע האויב, במשמרת שאני מתחיל עכשיו היום זה יקרה. במידה וקמת בבוקר, ולמרות שאתה סופר מאומן, ואתה אומר לעצמך "היום זה לא יקרה" תרים טלפון למנהל שלך ותגיד לו "היום אני לא מגיע, אני לא מאמין שזה יקרה היום" לו לא תאמר לו את זה הסיכוי שזה יהיה היום גדול בהרבה, ואז שוב ניפול לקונספציה.

אין לנו את הפריווילגיה לחשוב שזה יהיה אחרת לו לא נאמין באמת, כל פעם מחדש ולמרות השחיקה, שבמשמרת הקרובה לא יהיה מודיעין, ואולי גם לא מספיק אבטחה ומכאן שהאמונה הפנימית שזה עלול לקרות היא היא שתסייע לנו למנוע את המחדל הבא.

עוד ב-

ראש השב"כ לשעבר בריאיון: "הסכמי אוסלו היו פותחים עידן אחר"

לכתבה המלאה

הכותב: דביר קריב, כיום איש חינוך, מרצה בתחומי ההסתה והקיצוניות בחברה הישראלית. משתתף קבוע בפאנלים בתקשורת. איש שב"כ לשעבר בחטיבה לסיכול טרור לא ערבי ומי שהיה אחראי על המודיעין בחקירת רצח רבין ז"ל, מחבר הספר "יצחק" על הרצח