דעות

שוק התעסוקה צריך שוויון: כשהמשברים חושפים את האמת הכואבת

כשמשברים פוקדים את מדינת ישראל, נשים הן הראשונות לשלם את המחיר: באובדן עבודה, בצמצום משרות ובהעמקת הפערים המגדריים. גם ב-2025 הן עדיין מודרות משולחנות קבלת ההחלטות ומשדרת הניהול הבכירה. הגיע הזמן לשנות את המציאות – בשם השוויון, בשם הצדק

יו"ר נעמת, חגית פאר | 6/3/2025 11:42

יום האישה הבינלאומי שיצוין ב-8 במרץ, מספק הזדמנות לחשבון נפש ולבחינה אמיתית – מה כבר השגנו, ומהם האתגרים אשר עדיין עומדים לפנינו הנשים, ולפנייך, מדינת ישראל. השנה הזו אינה שנה רגילה. כל משבר, והשנה וחצי החולפות סיפקה לנו חתיכת משבר, חושף את החוליות החלשות בחברה. למרבה הצער, מצבן של נשים בשוק העבודה הישראלי מאוד פגיע ורגיש לזעזועים – כך היה במהלך מגפת הקורונה וכך גם כעת, לאור המלחמה שמטלטלת את החברה הישראלית כולה ואת השדה התעסוקתי והכלכלי בפרט.

הפערים המגדריים מלווים את שוק העבודה בישראל מראשיתו. נשים מתרכזות בתחתית פירמידת השכר ועוסקות במקצועות הפחות מתגמלים. גם ב-2025 עדיין מהוות הנשים מיעוט בשדרות הניהול הבכירות ואינן מיוצגות באופן הולם סביב שולחנות מקבלי ההחלטות, במגזר הציבורי ובשוק הפרטי.

זה המקום להזכיר כי רק בשבוע שעבר קבע בג"ץ, במענה לעתירה של נעמת – תנועת הנשים של ישראל, שדולת הנשים ופורום דבורה, כי המדינה עוברת על החוק בכך שאינה ממנה נשים לתפקידי מנכ"ל. הרכב השופטים בראשות נעם סולברג, הורה למדינה לקבוע נוהל חדש, אשר יבטיח את קיום חובת הייצוג ההולם לכל אורכו ורוחבו של שירות המדינה.

"You can't be what you can't see", את הביטוי הזה טבעה מריאן רייט אדלמן, פעילה חברתית אפרו-אמריקנית, וצדקה בכל מילה. כשאין בפנינו מודל להזדהות, מישהי לשאוף להגיע להישגיה, אך טבעי "לנרמל" גם מצבים שאינם נורמליים. כשכולנו מתרגלים לראות מיעוט נשים במליאת הכנסת, בשולחן הממשלה, במטכ"ל, כמו גם חדרי משא ומתן על טהרת הגברים, אין פלא שהתמונה משכפלת את עצמה וזולגת גם למגזר העסקי, ובעצם לכל חברה ולכל מקום עבודה.

נשים הן הבטן הרכה כששוק העבודה מתערער. הן הראשונות להיפלט החוצה; הראשונות שמצמצמות, מ"בחירה" או בלית ברירה, את היקף המשרה; הן אלו ששכרן נפגע. הדבר נובע גם ממיקומן המוחלש בשוק העבודה, וגם מכך שלמרבה הצער נשים וגברים אינם חולקים עדיין באופן שוויוני את ניהול הבית והמשפחה. כשזה מצב העניינים, לא מפתיע שנשים רבות נאלצות להתפשר על ניהול הקריירה ועל ההתפתחות המקצועית שלהן, הן נתפשות על ידי המעסיקים כעובדות פחות מחויבות (על אף שאין הדבר נכון), והן אלו שנאלצות לחזור הביתה, או להקטין את היקף המשרה בעת מלחמה למשל.

במסגרת "מדד המגדר" לשנת 2024, שפרסם מכון ון ליר ביחד עם עמותת שוות, ניתן לראות כי הפער המגדרי בתחולת העוני גדל בשנתיים האחרונות – ולמעשה הוא הגבוה ביותר מאז שהחלו למדוד נתון זה. בהקשר הזה אסור גם לשכוח שבין העניים והעניות ניתן למצוא גם עובדות ועובדים עניים.

לתמונת המצב העגומה המתוארת כאן אין פתרון קסם אחד. נדרשת עבודה עקבית, ומשולבת במספר שדות במקביל. בהיבט החינוכי, נדרשת עבודה אינטנסיבית החל מהגיל הרך ולאורך כל המסלול, ליצירת מערכת רגישת מגדר ומודעת מגדר, שתפעל למניעת הסללה של בנות ובנים לנתיבים סטריאוטיפיים ותעודד כל אחת ואחד למצות את יכולותיו וכשרונו. מערכת החינוך גם צריכה להציג מודלים של משפחות שוויוניות, ושל עולם עבודה מגוון ומאוזן מגדרית.

בהמשך לכך, נדרשת התאמה של שוק העבודה לצרכיהם של הורים, אבות ואימהות, באופן שלא יחייב את אחד מהם – בדרך כלל האם – להקריב את התקדמותו לטובת הבית והילדים. נדרשת לא פחות אכיפה אפקטיבית של חוקי השוויון והבטחת הייצוג – וזאת כדי שלבנות שלנו יהיו מודלים חיוביים לשאוף אליהם, אך בעיקר בעיקר, כדי שנוכל כחברה למצות את מלוא הפוטנציאל של כולנו, נשים כגברים.

כל המחקרים שנעשו מדגימים באופן חד-משמעי כי שוק עבודה מגוון ומאוזן, מציג הישגים מרשימים בכל מדד אפשרי. וכן, זו לא בושה לומר בקול רם וגלוי, ביום האישה הזה ובכל יום בשנה, שוויון מגדרי מגיע לנו, מהסיבה הפשוטה שזה צודק ושאנחנו שוות.