דעות

כאשר הכתובת על הקיר זועקת – והמנהיגות שותקת

בין זיכרון השואה לטראומת ה-7 באוקטובר: על מחדלים שלא קיבלו מענה, ממשלה שמסרבת לקחת אחריות ולהציע פתרון ליום שאחרי – וגם על התוכנית של ישראל ביתנו לרצועת עזה והצורך בהליכה מיידית לבחירות

ח"כ יבגני סובה, סגן יו"ר הכנסת | 28/4/2025 12:00

ח"כ יבגני סובה, סגן יו"ר הכנסת (צילום דני שם טוב דוברות הכנסת)

בערב יום השואה האחרון, ביקרתי עם יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן במועצה האזורית אשכול. את המקום הזה, אני מכיר היטב. ליברמן היה שם כשר האוצר כאשר הממשלה הקודמת חיסלה את טרור הבלונים. היינו שם גם יחד, כל סיעת ישראל ביתנו, ימים ספורים לפני טבח ה-7 באוקטובר. נכון, קל להגיד "הכתובת הייתה על הקיר" – אבל במקרה הזה, על הקיר לא רק שהייתה כתובת חדה ומדויקת, אלא זעקת אזהרה מטורפת שבסביבת ראש הממשלה בנימין נתניהו לא רצו לשמוע.

מאז פריצת המלחמה, אנו ממשיכים לבקר בעוטף עזה. בניגוד לנתניהו שעד היום לא ביקר בניר עוז, אנחנו באים לראות מקרוב, לתמוך בקהילות המדהימות הללו ולהקשיב למצוקת התושבים – והמצוקה ענקית. יש קלישאה ידועה שאומרת "הזמן מרפא" – בניגוד אולי לטבען של קלישאות, המשפט הזה אינו עומד במבחן הזמן. לקהילות בארי, ניר עוז, ניר יצחק, כפר עזה ולכל היישובים הנוספים בעוטף לא יהיה ריפוי כל עוד 59 חטופים בעזה. לרובם לא תהיה תקווה כל עוד החמאס שולט בעזה ומאיים בטבח נוסף. מספיק לרדת דרומה ולהסתכל לאנשים בעיניים – מה ששרי הממשלה לא מסוגלים לעשות.

מזה כ-4 שנים אני יושב בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הגוף שאמור לאתגר את הממשלה באשר למהלכים שלה בנושא הביטחון. בשנה וחצי של מלחמה, אני מודה שעוד טרם הצלחתי להבין מהי האסטרטגיה של ממשלת נתניהו בנושא רצועת עזה. יש לי יסוד סביר להניח כי הסוגייה הזאת נשאלת גם בעולם, ובבית הלבן בפרט.

חשוב להבין: הכרעת החמאס והשבת החטופים – זאת לא אסטרטגיה, אלו יעדי המלחמה. מה לעשות עם עזה – זאת השאלה האסטרטגית שלממשלת נתניהו אין עליה תשובה, ואני לא ממש בטוח שבכלל מחפשים שם דרך למצוא אותה. מה שבטוח, סיסמאות דוגמת "אנחנו פסע מניצחון", "חמאס לא ישלוט ברצועה", "נתנו מכה קשה לטרור ואנו משנים את פני המזרח התיכון" כבר לא עובדות – לא על הציבור בישראל, לא על מדינות העולם.

בהיעדר יוזמות ישראליות באשר לעתידה של עזה, נוצר סוג של ואקום מדיני אליו בקלות נכנסות הצעות זרות. דוגמה אחרונה: יוזמה של מצרים וקטאר על הפוגה מוחלטת לטווח של 5–7 שנים בתמורה לשחרור כל החטופים. במקום להוביל מהלך משלה, ממשלת נתניהו נאלצת להסביר מדוע היא דוחה את הרעיונות; במקום להציג פתרון ברור, נתניהו ושריו מפנים את הביקורת כלפי התקשורת והאופוזיציה; במקום לקדם חזון, הם מקדמים את הישרדותה הפוליטית של הממשלה. מה יש לומר, פשוט עצוב וכואב.

תוכנית השלבים של ישראל ביתנו
עמדתנו בישראל ביתנו באשר לרצועת עזה עקבית וברורה. כבר ביום הראשון של המלחמה, הודיע אביגדור ליברמן כי יהיה מוכן להיכנס לממשלה בתנאי שיאפשרו לו להיות בקבינט המלחמה, הפורום המצומצם שמוסמך לקבל את ההחלטות. אנו מחזיקים בתוכנית מוגדרת, שניתנת ליישום וכוללת 5 שלבים ברורים, מדידים וניתנים לפיקוח.

השלב הראשון הוא ניתוק מוחלט מהישות בעזה. שנים שישראל מאפשרת מעבר אנשים, סחורות ומקורות אנרגיה. אין סיבה לאפשר כניסת פועלים לשטחי המדינה, ומעבר רפיח יהווה את השער לעזה. שלב שני הוא הבטחת חופש הפעולה של צה"ל בשטחי עזה, כשכל ניסיון להקים מחדש את מערך המנהרות ייענה בתגובה עוצמתית. השלב השלישי הוא הקמת פרימטר לאורך הרצועה – שכל החוצה אותו יהיה בן מוות. את השלב הרביעי כבר הגשמנו – מפלגת ישראל ביתנו הובילה את החוק שמחייב להתנתק מארגון אונר"א שאנשיו היו מעורבים בטרור.

לבסוף, הניהול האזרחי של הרצועה יעבור לשליטת הליגה הערבית. אנחנו לא ניקח שום אחריות על ניהולה של עזה, נשמור רק על האינטרסים שלנו. את התוכנית, לרבות מתן אפשרות של יציאה מרצון של יושבי הרצועה, ניתן להגשים בתוך זמן קצר. הדבר היחיד שעומד בפני ביצועה הוא החלטת הקואליציה – כשנכון להיום השרים מעצימים בהתבטאויותיהם את הקרע הפנימי בעם במקום להפנות את המאמצים נגד החמאס.

החוב המוסרי
באחד הביקורים שלי בניר עוז פגשתי את מור צרפתי, תושבת הקיבוץ, שסיפרה לנו את תלאותיה. ב-7 באוקטובר מור, יחד עם בעלה וילדיהם, נכנסו לממ"ד. ברגע שהמחבלים חדרו לביתם, היא הבינה שזה כנראה הסוף. המחבלים ירו על הממ"ד, הציתו את הסלון, ובעלה נפגע מההדף בזמן שניסה לשמור על הדלת סגורה. המנעול הפנימי הציל אותם. הוא לא עצר את העשן, אבל עצר את המחבלים. במשך שעות הם היו לכודים בפנים, שואפים עשן, עד שבשעה 16:00 הם שמעו את כוחותינו קוראים להם בעברית לפתוח את הדלת. רק אז ניצלו.

למשפחתה של מור היה מזל גדול. לאחרים בקיבוץ – לצערי לא. בסיום הביקור מור אמרה לי שהשאיפה שלה מלבד השיקום והחזרה לשגרה, הוא שאת הזוועות שעברו יידעו כמה שיותר אנשים "כמו שיש מסעות לפולין, כך צריך לעשות מסעות לעוטף", אמרה. חזרתי לכנסת ומיד הגשתי את הצעת חוק מסע עדות ומורשת הטבח והגבורה של אירועי 7 באוקטובר.

שנים שאני עוסק בנושא השואה: כנכד לניצולת שואה, כעיתונאי וכחבר כנסת. עד ה-7 באוקטובר התנגדתי בתוקף להשוואת האירועים הקשים שפקדו את העם היהודי לבין השואה – אבל היום יש עובדה אחת מרה וכואבת: מאז השואה לא היה אירוע שבו ביום אחד נרצחו יהודים כה רבים. לפני כ-80 שנה אמרנו לעצמנו שהשואה התרחשה בגלל שליהודים לא הייתה מדינה שתוכל להצילם. לצערי, לתושבי העוטף ב-2023 הייתה מדינה, אבל היא לא באה בזמן להצילם.

בנימין נתניהו לא הגיע לניר עוז עד היום, הוא גם מסרב לקחת אחריות למחדל ולהכריז על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. לו הייתי אני במקומו, לא הייתי מסוגל להביט בעיני המשפחות, לא הייתי מסוגל להעמיד פנים שהציבור עדיין איתי. הציבור מזמן איבד אמון בממשלה שבמשמרת שלה קרה האסון. הציבור רוצה תשובות; הציבור רוצה ביטחון ולא שקט בכסף קטארי; הציבור רוצה את השבת החטופים; הציבור גם רוצה בחירות ומקווה לראות בהן אלטרנטיבה – ביטחונית, כלכלית וחברתית.

אין בכלל ספק, לממשלה הבאה שתקום צפויה עבודה רבה ומורכבת בתחומים רבים שנפגעו. תהיה לה גם משימה קשה לא פחות: לאחד את העם על רקע הפילוג והשסע. זה לא יקרה אם לא נלך לבחירות דמוקרטיות. מספיק להיזכר בהיסטוריה על מנת להבין שפעם למדינת ישראל הייתה הנהגה עם חזון ואחריות – ובמשפט אחד שמסכם למעשה את הכל: פעם הייתה כאן הנהגה ציונית. אני בטוח שהמונח הזה טרם נעלם מהלקסיקון שלנו. לחזור להנהגת המדינה ולהיות ממשלה ציונית ואחראית – זאת משימתנו בישראל ביתנו.