דעות

בין "דמוקרטיה ליהודים" ל"משילות לערבים": המאבק על אזרחות שוויונית

מאות נרצחים בעשור האחרון אינם רק קורבנות של ארגוני פשיעה – הם קורבנות של מדינה שבחרה שלא להיות מדינה עבור אזרחיה הערבים. המאבק האמיתי בפשיעה המשתוללת מחייב שותפות יהודית-ערבית שמבינה שהביטחון האישי של כולנו קשור קשר הדוק לשוויון של כולנו

ח"כ עאידה תומא סלימאן | 29/1/2026 16:38 1

עאידה תומא סלימאן (צילום פלאש 90/ יונתן זינדל)

המאבק בפשיעה בחברה הערבית הוא מבחן לדמוקרטיה הישראלית כולה. לא משום שמדובר בבעיה "מגזרית", אלא משום שהפשיעה משגשגת בדיוק במקום שבו הדמוקרטיה נסוגה: במקום שבו אזרחות אינה שוויונית, זכויות אינן מובטחות והמדינה מפעילה כוח בלי אחריות אזרחית.

בדמוקרטיה מתפקדת, המדינה מחזיקה לא רק במונופול על הכוח, אלא גם במונופול על האחריות. היא מחויבת להגן על חיי אזרחיה, לא רק לאכוף עליהם חוק. כאשר ציבור שלם חווה את המדינה בעיקר דרך משטרה, חיפושים, צווים ואלימות – אך לא דרך הגנה, חינוך, רווחה, תכנון, דיור ותעסוקה – נוצר ואקום שלטוני. לתוך הוואקום הזה נכנסים ארגוני פשיעה.

אזרחות שוויונית אינה סיסמה מוסרית, היא תנאי בסיסי לביטחון אישי. הפשיעה המשתוללת היא סימן ברור לבגידת המדינה ומוסדותיה באחריות הבסיסית שלה להגן ולספק ביטחון לאזרחיה – מדינה לא נאמנה לאזרחיה מייצרת אין אמון. חברה שמרגישה שהמדינה אינה רואה בה שותפה מלאה, אלא אובייקט למשטור, לפיקוח ולשליטה, לא תוכל להישען על מוסדות המדינה כדי להגן על עצמה. זהו כשל דמוקרטי מובהק, לא כשל "קהילתי".

ההפרדה שעושה השלטון בין "דמוקרטיה ליהודים" לבין "משילות לערבים" היא שמזינה את הפשיעה. במקום אזרחות – ניהול אוכלוסייה. במקום זכויות – אכיפה. במקום שותפות – חשדנות. מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה אזורים של אזרחות חלקית, שם בדיוק החוק נחלש והאלימות מתעצמת. לכן המאבק בפשיעה אינו יכול להצטמצם לשאלת מספר השוטרים או חומרת הענישה. הוא מחייב מאבק על עומק הדמוקרטיה: על שוויון בפני החוק, על נגישות לזכויות – כולל הזכויות הבסיסיות ובראשן הזכות לחיים.

מכאן יוצאת הקריאה לציבור היהודי להגיע להפגנת הדגלים השחורים בשבת הקרובה בתל אביב, שקראה לה ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית – ארגון הגג שלה – ומדובר באירוע חשוב המייצר הזדמנות למאבק אמיתי על אזרחות שוויונית.

המאבק בפשיעה בחברה הערבית לא יוכרע בכוחות משטרה – אלא במאבק משותף ערבי-יהודי כלל אזרחי על אזרחות שוויונית. הפשיעה בחברה הערבית אינה גזירת גורל ואינה תוצאה של "תרבות אלימה", כפי שמנסים לא פעם להציג אותה.

מאות נרצחים בעשור האחרון אינם רק קורבנות של ארגוני פשיעה – הם קורבנות של מדינה שבחרה שלא להיות מדינה עבור אזרחיה הערבים, והפכה את הקשר הזה לקשר עוין. הדיבור הרשמי על "מאבק בפשיעה" מצטמצם שוב ושוב לתוספת תקנים למשטרה, מבצעים נקודתיים והצהרות כוחניות. אבל בלי טיפול יסודי בשורש הבעיה: קרקעות, תכנון, חינוך, תעסוקה, רווחה, דיור ונוכחות אזרחית שוויונית – כל מאבק כזה נידון לכישלון. אכיפה ללא צדק אינה פתרון, היא חלק מהבעיה.

כאן בדיוק נכנסת ההפגנה בשבת. לא כעוד זעקה של כאב – אלא כהזדמנות פוליטית ואזרחית. זו הזדמנות לשנות את מסגור המאבק: לא "מאבק בפשיעה של הערבים", כי אם מאבק של אזרחים על הזכות לחיים בטוחים, לשוויון, ולמדינה שמתפקדת עבור כולם.

אם ההפגנה תציב במרכז את הדרישה לאזרחות שוויונית, היא תוכל לפרוץ את גבולות החברה הערבית ולגייס שותפים רחבים. כי אזרחות חלקית מסכנת לא רק את מי שחי תחתיה, היא מערערת את יסודות הדמוקרטיה כולה. מדינה שמפקירה ציבור שלם לאלימות, תפקיר מחר גם ציבורים אחרים.

המאבק האמיתי בפשיעה המתרחבת הוא מאבק פוליטי. הוא מחייב אחריות של הממשלה – לא האשמה של הקורבנות. המאבק הזה מחייב שותפות יהודית-ערבית, שמבינה שהביטחון האישי של כולנו קשור קשר הדוק לשוויון של כולנו.

ביום שבת כולנו יכולים לבחור: או להפגין כדי שיקשיבו – או להפגין כדי לשנות. אם נבחר באפשרות השנייה, זו יכולה להיות נקודת מפנה במאבק נגד הפשיעה, ובעיקר במאבק על אזרחות שווה במדינה הזו.