הופתענו בריבוע. מי חלם שחוויית מלחמת יום הכיפורים תדפוק על זגוגיות עינינו בבוקר של שבת 7/10- ותמצא אותנו, אזרחי ישראל- עומדים חסרי כל הגנה וישע למול המון טרוריסטי, סדיסטי, שפל, מתועב ואכזר. אין כמעט אדם שיכול להאמין לסיפורי הזוועה, להיקפם, לרשעותם, לנבזיותם, ובעיקר להיותם ממשיים. מעטים פגשתי שצפו בסרטון שערך דובר צה״ל עבור הכתבים הזרים. וגם אלו שנחשפו אליו, לא הצליחו לצפות בו עד הסוף, והם מספרים בשפתיים רועדות את שעיניהם ראו.

המחשבות מעיקות והלב יוצא לחטופים ולבני משפחותיהם, הלב כואב ודומע ורוצה לחבקם ולחזק. אני מודה, שכאשר נכנסה למשרדי עובדת יקרה וותיקה שלנו במרכז הרפואי לגליל, אשר בנה נחטף ומצוי בעזה - נאלמו מילותיי כליל, ורק הדמעות זלגו מעצמן והיו שם ביננו בחדר. אף פעם לא חשבתי שיגיע רגע כזה, שבו אצטרך לנחם אם לבן חטוף. לא נתפס בהיגיון, לא ייאמן.
 

עוד ב-

היסטוריה בנהריה: ניתוחים להתאמה מגדרית במרכז הרפואי לגליל

לכתבה המלאה

אבל, יחד עם הזעזוע, כאב ועצב, הופתענו שוב, והפעם לטובה. מערכת הבריאות, שיחד עם מערכת הביטחון, היו מן המצטיינות בתקופת הקורונה - נשארה כקרן אור בוהקת בחושך הגדול בו אנו מצויים.

אין מילים שיכולות לתאר את עוצמת המרכזים הרפואים: ברזילי וסורוקה ואת המסירות ושאר הרוח של עובדיהם. אינני מכיר שום בית חולים בשום מדינה בעולם, שמסוגל היה להתעשת מההלם מיד, ולהגיב במקצועיות, בתוך יום המנוחה שבת, והלאה לאורך זמן, תחת אש, בלי הפסקה וכמעט בלי עזרה כמו שני בתי החולים הללו תפקדו. להסיר את הכובע - זו קלישאה שבלשון המעטה. לתשבחות יש להוסיף גם את מד״א וארגוני ההצלה, שאנשיהם שעטו תחת אש, תוך סכנת חיים, לחלץ נפגעים פעם אחר פעם, אחר פעם.

אלה אינם מקרים יחידים שמוכיחים שוב שמערכת הבריאות הישראלית היא אולי, על אף כל תחלואיה, נס רפואי. למרות שכל העת, ובלי הפסקה כבר שנים מתקבלות החלטות שגורמות לצמצומה, לגדיעת שורשיה ולהקפאת התפתחותה וצמיחתה, המערכת שוב ושוב נעמדת על רגליה וצועקת: ״אנחנו כאן בשבילכם״.

בית החולים שלי, המרכז הרפואי לגליל, נמצא כבר 32 ימים מתחת לאדמה.המתחם התת קרקעי, הממוגן ומשוכלל, נבנה כמובן ביוזמה פרטית של קודמי בתפקיד, וזכה להרחבה ולהעצמה בשנים האחרונות (גם זה אגב, ביוזמה מקומית).

32 ימים, שאנחנו הקו הצפוני הקדמי ביותר. כל הישובים צפונה לנו פונו, וכשליש מעובדינו פונו מבתיהם ומתמודדים עם הצורך לקיים שגרת חיים (ילדים, שינה, בעל/רעיה במילואים), ולמרות זאת להתייצב כל יום למשמרת, על מנת לתת טיפול רפואי מיטבי, ראוי וחומל למטופלים.

3,260 עובדים. יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים - עובדים יחד בהרמוניה כתזמורת, ללא חריקות (אפילו לא קטנות). מגיעים לעבודה עם חיוך, עם תקווה ומגלים מקצועיות ראויה להערצה, חרף העשן הסמיך היורד משריפת פצצות המרגמה על רכס הלבנון ממולנו, ועל אף רעש התותחים והטנקים, שמזכיר ששום דבר כאן לא נגמר, ואולי בעצם אפילו לא התחיל!

כשעמדנו דום בדקת דומייה לזכר הנרצחים ולזכר חיילי צה"ל, לא הספיקה נקודת הכינוס הקבועה שמשמשת אותנו בימי הזכרון הלאומיים בעת צפירת יום השואה ויום הזכרון, עבור כלל המבקשים לעמוד, להזדהות ולהתייחד. אנו מטפלים בחודש האחרון במאות פצועים, ולצערי גם חווים אירועים קשים שאי אפשר להישאר אדיש כלפיהם.

אם לומר את האמת, ליבי נשבר בראותי את משפחות החיילים המגיעות אלינו. נדמה לי, שלא פעם המשפחות בעוצמתן ובחוזקתן הן שמחזקות אותי, ולא אני אותן. למדתי שיעור על הביחד הישראלי - אין דומה לו בעולם. אינני יודע באיזה שלב של המערכה אנו, אולם למדתי שיעור גם על הזיכרון הישראלי הקצר, שגם לצערי אין דומה לו בעולם. זיכרו שהיינו כולנו במערכת הבריאות כולה כאן - כשהייתם זקוקים לנו. שנדע ימים טובים, פרופסור מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל.