ויראלי

כך הפכה פרשת קלוויקולר לעוד החמצה הסברתית כואבת

ביקורו העצמאי של הסטרימר Clavicular (קלוויקולר), בריידן פיטרס, בישראל היה יכול להפוך לנכס משמעותי במלחמה על דעת הקהל העולמית. במקום זאת, היעדר אסטרטגיית הסברה דיגיטלית, ניהול משברים ותגובה מהירה, הפכו אירוע בעל פוטנציאל עצום לעוד גול עצמי מפואר | טור

אביגיל ברק | 16/7/2026 16:22 עקבו אחרינו בגוגל

Clavicular (צילום מסך יוטיוב IMPAULSIVE)

במשך ימים ארוכים סערו השבוע הרשתות החברתיות והתקשורת סביב ביקורו בישראל של הסטרימר האמריקאי Clavicular (קלוויקולר, בריידן פיטרס).

הדיון עסק כמעט בכל היבט אפשרי: האם נכון היה שיגיע לישראל, מי נפגש איתו, מי הצטלם איתו, מי התרחק ממנו, מי חסם אותו ומה משמעות ההתנהלות שלו במהלך הביקור.

אבל ככל שהסערה התעצמה, נדמה היה שהשאלה החשובה באמת כלל לא נשאלת: כיצד אמורה המדינה לנהל ביקור של אדם המחזיק בקו תקשורת ישיר למיליוני צעירים ברחבי העולם, הבוחרים לצפות בו מדי יום. מעין ערוץ תקשורת אדיר וישיר, לקהל שכמעט בלתי אפשרי להגיע אליו באמצעות דוברים רשמיים, קמפיינים, או מסיבות עיתונאים.

כל ביקור של כוכב כזה, הוא הזדמנות אסטרטגית

בשנים האחרונות, ממשלות, ערים וארגוני תיירות ברחבי העולם משקיעים משאבים עצומים בעבודה עם יוצרי תוכן בולטים. מחקרים מראים כי עבור קהלים צעירים הם נתפסים כאמינים, נגישים ואותנטיים יותר מכל מוסד רשמי או קמפיין ממומן. בעולם של טיקטוק, יוטיוב וטוויץ', סרטון אישי אחד יכול להשפיע על מיליוני צעירים, יותר מקמפיין הסברה במיליוני דולרים.

דווקא בתקופה שבה ישראל מתמודדת עם מאבק על דעת הקהל העולמית, עם עלייה חדה באנטישמיות וענף תיירות מקומי שמנסה להתאושש, כל ביקור של כוכב כזה, הוא הזדמנות אסטרטגית. לא בגלל זהות המבקר, אלא בגלל יכולתו להציג את ישראל דרך החוויה האישית שלו.

חשוב לומר בצורה ברורה. שום דבר אינו מצדיק את הסרטון שבו נראה Clavicular מצדיע במועל יד או כל תוכן פסול אחר שלו שעורר ביקורת. אבל דווקא משום שעברו מוכר וגלוי, היה ברור שמדובר בביקור רגיש המחייב היערכות מקצועית חכמה.

בעולם התקשורת קוראים לזה Pre-Crisis Management, וזה המקביל של "רפואה מונעת". ניהול משברים אינו מתחיל כשהמשבר פורץ, אלא הרבה קודם. הוא מתחיל בזיהוי סיכונים, בבניית תרחישים ובהיערכות מוקדמת. זה ההבדל בין ניהול אירוע לבין רדיפה אחריו.

מרגע שנוצרה ההזדמנות, היה צריך להצמיד לביקור ליווי מקצועי. לבנות סדר יום שיציג את ישראל כפי שהיא באמת, ודרך היוצר להציג את ישראל היפה והאטרקטיבית למבקרים.

להראות כמה שיותר את החדשנות, היזמות, התרבות, הקולינריה, החופים, חיי הלילה, המסיבות, הטבע והאנשים היפים. וגם אולי להזמין אותו לעוטף עזה, לפגוש משפחות חטופים, אנשי רפואה, חיילי מילואים, יזמים וחוקרים, ולראות יוזמות של חיים משותפים בין יהודים לערבים. לא כדי להכתיב לו מסר, אלא פשוט כדי לאפשר לו לראות את התמונה המלאה.

אלא שבסוף, מקום שמיליוני צעירים ייחשפו דרכו לישראל התוססת, סדר היום נשאב לעימותים, מחאות, סילוק ממועדונים, חסימות, ראיון טלוויזיה שהסתיים ביציאה זועמת, ורעש תקשורתי עם אנרגיות רעות שנוצר סביב כל הביקור. במקום לחזק את המותג ישראל כיעד תיירותי, נחשק, פתוח ומסקרן, נוצר עוד מחזור של כותרות שליליות.

אביגיל ברק. צילום: אורנה גוטמן לוי

זה לא משנה מי היוצר ומה הוא משדר. מהרגע שהוא כבר היה כאן, עם מצלמה פתוחה ומיליוני עוקבים שממתינים לראות את ישראל דרך העיניים שלו, היה צריך לעשות הכול כדי להיראות כמה שיותר טוב.

הסיפור הזה אינו באמת על Clavicular. הוא עלינו. על העובדה שישראל עדיין מפעילה כלי הסברה של המאה הקודמת, ולא עושה קפיצת מדרגה בנושא כה חשוב כמו הסברה. בעולם שבו יוצר תוכן אחד יכול להגיע בקליק ליותר אנשים מערוץ טלוויזיה בינלאומי, ניהול ביקורים כאלה אינו גימיק תקשורתי. אלא כלי אסטרטגי של דיפלומטיה ציבורית.

אז אם ישראל רוצה לנצח, או אפילו קצת להשתפר בזירת דעת הקהל העולמית, היא צריכה להפנים שהקרב עבר להתנהל בזירות חדשות, ושאין לה פריביליגיה להחרים אנשים כה משפיעים, גם אם הם נראים בעייתיים.