העיתונאי עודד קרמר חשף היום (רביעי) בשורת ציוצים חושפניים ואישיים שלו חוויות מילדותו כשמן וההתמודדות שלו במהלך החיים עם סוגיית המשקל. כמו כן, הוא ביקש להעמיד לדיון את נושא השיח סביב המראה החיצוני ואידיאל היופי ויצא נגד התרבות הזו.

קרמר כתב: "אני באמת אדם שמן. לפעמים יותר, היו שנים שגם פחות. בשיא שלי הייתי 150 קילו. בשיא החיובי הייתי 78 (מעולם לא הצלחתי להגיע לחצי, הטריף אותי). שמן זה בכלל לא קשור למשקל. כלומר ברור שזה קשור, אבל זה ממש לא *רק* קשור למשקל. הייתי שמן גם ב-80 קילו. הבעיה עם הדיון הזה, שיש בו שני מישורים. יש את המישור הפנימי של איך אתה תופס את עצמך. זה נורא וזה יכול להגיע למקומות לא פשוטים. אבל עבור אנשים כמוני, שלא רק מרגישים שמנים, אלא גם מקבלים יחס של שמנים מהסביבה (לא של לא רזים. של שמנים) ההתמודדות הפנימית היא החלק הקל".
 

אני באמת אדם שמן. לפעמים יותר, היו שנים שגם פחות. בשיא שלי הייתי 150 קילו. בשיא החיובי הייתי 78 (מעולם לא הצלחתי להגיע לחצי, הטריף אותי). שמן זה בכלל לא קשור למשקל. כלומר ברור שזה קשור, אבל זה ממש לא *רק* קשור למשקל. הייתי שמן גם ב80 קילו.

— odedkramer - ‏‎عودد كرمر (@odedkramer) October 6, 2021

"זה דבר אחד להתמודד עם דימוי גוף שלילי. זה עולם אחר לגמרי להיות שמן שכל הסביבה עסוקה כל זה בלהגיד לו כמה הוא דפוק, כמה הוא צריך להשתנות, כמה הוא כישלון. אני לוקח כל יום את הבעיות הפנימיות על עוד רופא שלא מסביר אלא מכריז עלי כעל פצצה מתקתקת. על עוד אדם שהולך לדיילת ומבקש לעבור מקום, התרבות הפופולרית התירה את דמו של השמן. יודל'ה, טנצר המאנייק. כל השמנים (כמעט) הם תמיד קריקטורות. קורבן ל"לצחוקים" ולהתעללות נפשית. בחברה שיש לה מודל יופי מובהק, להרגיש שאתה לא חלק ממנו זה לא נעים. להיוץ ההפך המוחלט זה אסון".

"עכשיו אני לגמרי מבין את שאול. כשהייתי 80 קילו כתבתי שבפארפרזה על ג'סיקה ראביט, אני שמן, אבל לא מצוייר ככה. אבל בראש תמיד הייתי שמן. כי להיות שמן זה לא משהו שאתה יכול להפסיק להיות. זה כמו אלכוהליזם, רק אם טוויסט אכזרי אחר. החשיפה אי אפשר להסתיר את העובדה שאתה שמן. היא תמיד בחוץ. וזה גורם לאנשים להרגיש שמותר להם להעיר לך על המשקל שלך. כולל בוסים. כולל קולגות. ותמיד להציע דיאטות. כי "לאח של דודה שלי זה עבד מצויין". אף אחד לא היה מעלה על דעתו ללכת לקולגה ולהציע לו "טיפול תרופתי לטיפול בדיכאון, לי לעומת זאת היה לקוח שרבע שעה אחרי שנפגשנו שאל אותי למה אני לא עושה ניתוח לקיצור קיבה. ברצינות מוחלטת. ועוד אמר "כי ברור שאתה לא מצליח לעשות דייאטה".

"ואתם יודעים מה החלק הכי גרוע? אני בן 50. יש לי אישה מדהימה ושלושה ילדים נפלאים. יש לי קריירה מצליחה, אני עושה מה שאני אוהב בחיים ויש לי קבוצת כדורגל שמצליחה מידי פעם. והנה אני יושב כאן מול המחשב, עם פאקינג דמעות בעיניים, כי אכלתי (תרתי משמע) שנים של חרא שמטרגרטות לי את הנשמה. אמרו לכם פעם בפנים "אתה חמוד אבל אני לא יוצאת עם שמנים"? אמרו לכם פעם בפנים של גועל "אנחנו לא מחזיקים מידות לאנשים כמוך"? אמרו לכם פעם בפנים "תסכל על עצמך אתה מגעיל אותי"? אמרו לכם פעם "אם אתם לא מצליחים לעשות דייאטה איך תצליחו בתפקיד"? אמרו לכם "שמן כמוך לא יכול לייצג אותנו?".
 

לגמרי, מדרגי סבל אף פעם לא עושים טוב. התכוונתי יותר למה שעודד למשל עוסק בו כאן - ההבדל בין לסבול "רק" מבעיית דימוי גוף (שזה שיט רציני) לבין לסבול גם מיחס חברתי מזעזע לשמנים. כלומר, צריך לזכור שמעבר לחוויה מול עצמך יש גם אפליה חברתית גלויה יותר שקשורה למשקלhttps://t.co/iNq7qaxRp6

— dorzach (@dor_zach) October 6, 2021

"אלו היו החיים שלי. יום אחד אולי יהיה לי כח לספר על טיול גרעין נח"ל לקיבוץ שבו 3 חברים החליטו שאני סכנה כי אני אוכל את כל האוכל אז החליטו להשאיר אותי בתחנה המרכזית ברמלה. או על הפעם ההיא שבה מאמן בחוג כדורסל בחר להראות אותי בתור דוגמה למישהו שלעולם לא יהיה שחקן אבל ממשיך לבוא לחוג. מה שכמובן גרם לזה שהפסקתי לבוא לחוג. או על המורה לימאות בכיתה ט' (עזבו, צפוניים מרמת השרון, למדנו דברים מופרעים) שאמר מול הכיתה שיוצאים לצליחת הכינרת בקאייקאים חוץ ממני כי לא בטוח שאני אכנס לקאייק. אבל מה שהכי גרוע בלהיות שמן, שזה שאתה מחונך לשנוא את עצמך".

"אתה מחונך ששמן זה רע. אתה מחונך שזה תוצאה של "בחירות שלך". אתה מחונך שאם רק תעשה שינוי קטן תוכל להיות אדם מוצלח יותר, וטוב יותר, וחברותי יותר. וזה פשוט לא נכון. מכל הכיוונים זה לא נכון. מי שחושב שהייתי פחות ציני או פחות שונא אדם שהייתי 50 קילו פחות לא מבין כלום. כמו שאני רואה את זה, ושוב, אני יכול לדבר רק על עצמי, זה שכל הלחץ הסביבתי הפסיכי הזה רק עשה את הפעולה ההפוכה. ההשמנה שלי התחילה באזור כיתה א. עברנו דירה, הגעתי לבית ספר חדש. כשאני מסתכל התמונה מאז אני לא שמן. קצת מלא. אבל מישהו שם קרא לי שמן ומכאן התחיל כדור שלג".

"כיתה א' הייתה סיוט חברתי בגלל הילד ההוא. אז עשיתי את מה שיפוך לפטרן ההתנהגותי שלי - הסתגרתי בבית ואכלתי אכילה רגשית. ומה אתם יודעים? באמת השמנתי. שוק. וזה אגב הדבר הכי חשוב לדעת - אין דבר שמעודד שמנים ללכת לאכול אכילה רגשית מאשר שאומרים להם שהם שמנים. זה מעגל ההשמנה הבסיסי ויש כמובן את החלק האהוב עלי. כשאתה שמן, אתה קודם כל שמן. זה לעולם יהיה המאפיין המרכזי שלך. כל חבורה יש את החכם, את היפה, את המטורלל, את השובב. ויש את השמן. שיכול להיות יותר חכם מהחכם ויותר שובב מהשובב. והוא עדיין יהיה קודם כל השמן. כי זה הכי קל. הנה תוייגת. נקסט".

"יש שמנים שמנסים להלחם בזה. למשל להפוך לליצנים של החבר'ה. זה עובד לפעמים, לרוב לא. מקסימום הם יתויגו כ"שמן המצחיק". רוב אלו שמצליחים, אגב, יעשו את זה על ידי גיחוך והשפלה של שמנים אחרים. כן, זה כמה שזה דפוק. הדרך הכי קלה לשמן לגרום לאנשים לא לראות אותו לרגע כשמן הוא לרדת על שמן אחר. אז אתה לומד לשנוא שמנים. כלומר לשנוא את עצמך. וזאת תחושה איומה, כמובן. אבל מגיע רגע שאתה מתגבר. שאתה מקבל את היותך שמן. ואפילו מצליח לחבק את עצמך פה ושם (וצריך ידיים ארוכות כדי לחבק שמן!). אבל אם אני אוהב את עצמי השמן, אתם מבינים כמה לא סביר לדרשו ממני לעשות דייאטה?".

לסיום כתב: "ועוד דבר אחרון כי באמת יש לי עבודה היום (כן אני הולך לאכול ולכתוב ביקורת). הדבר הכי קשה בלהיות אדם צעיר שמן היא שאין לך דמויות להזדהות. כלומר יש אבל הם מועטים, בטח ביחס למספרם באוכלוסיה. וכשאין לך מודלים לחיקוי שאתה יכול להסתכל ולהגיד - תראו, זה לא מה שיעצור אותי- זה הסיוט. וזאת גם הסיבה שלא מדברים על זה למשל בטלוויזיה. כי מי ידבר על זה? האנשים הלא שמנים על המסך? אושיות האינסטה שהתמונה שלהם היא חזות הכל? ועוד פעם, חשוב לי להגיד - אני ניצחתי את כל זה. אני כל כך לא רואה יותר כלום ממטר. אני זה שאשכרה הלך והצטלם בלי חולצה וקרא למדור שלו "שני גברים שמנים". אני לא חושב שפספסתי כלום, אני לא חושב שהייתי יכול יותר. אבל זאת הייתה מלחמה מצלקת שאף אחד לא צריך לעבור".