לא כל תאונה עם רכב היא תאונת דרכים

נהג נפל בזמן תדלוק, פעוטה נשכחה ברכב ואדם נפגע בעת חיפוש מים לרכב תקול. המקרים שונים בתוצאותיהם, אך בכולם נדרש בית המשפט להכריע מהו "שימוש ברכב מנועי", מתי הוא מסתיים ואיזה סיכון נועד חוק הפיצויים לכסות

עו"ד שרון כהן | 17:31

עו"ד שרון כהן - שרון כהן ושות׳ משרד עורכי דין (צילום רמי זינגר)

רכב היה במקום. אדם נפגע. לעיתים אף ברור שאלמלא הרכב, הנפגע לא היה נקלע לסיטואציה שבה נגרם לו הנזק. לכאורה, די בכך כדי לקבוע שמדובר בתאונת דרכים.

אלא שפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות מלמדת כי נוכחותו של רכב בזירה היא רק תחילתה של הבדיקה. במסגרת ההגדרה הבסיסית שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נדרש שהנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה והמחוקק אף הגדיר אילו פעולות נחשבות ל"שימוש".

לצד ההגדרה הבסיסית כולל החוק חזקות מרבות וממעטות, שכל אחת מהן מחייבת בחינה נפרדת. אולם שורת פסקי דין של בית המשפט העליון מצביעה על קו עקבי במיוחד ביחס למונח "שימוש ברכב מנועי": פחות נכונות להכיר בפעולות לוואי שאינן מנויות בחוק, ויותר הקפדה על המשמעות הטבעית והתחבורתית של הפעולה ועל סוג הסיכון שהתממש.

ההבחנה הזאת אינה עיונית בלבד. היא עשויה לקבוע אם חוק הפיצויים חל, איזה רכב נחשב מעורב בתאונה, איזו חברת ביטוח תישא בפיצוי ולעיתים אם התביעה תתנהל לפי חוק הפלת״ד או במסלול נזיקי אחר.

מתי "שימוש ברכב" הפסיק לכלול כמעט כל פעולה סביבו?
במשך שנים זכה המונח "שימוש ברכב" לפרשנות רחבה. בתי המשפט הכירו לא רק בנסיעה, בכניסה לרכב ובירידה ממנו, אלא גם ב-"שימושי לוואי": פעולות נלוות הקשורות להפעלת הרכב או שנועדו לאפשר את הגשמת ייעודו.

הרחבה זו הביאה לכך שגם אירועים שהקשר שלהם לנסיעה ולסיכון התחבורתי היה עקיף למדי נכנסו לעיתים תחת חוק הפיצויים.

תיקון מס' 8 לחוק, שנחקק בשנת 1990, ביקש לתחום את ההגדרה. המחוקק הוסיף את הדרישה שהשימוש ברכב ייעשה "למטרות תחבורה", וקבע רשימה של דרכי שימוש מוכרות: נסיעה, כניסה, ירידה, החניה, דחיפה, גרירה, טיפול דרך ותיקון דרך, לצד חלופות נוספות המפורטות בחוק.

אלא שהשינוי בפסיקה לא התרחש מיד. גם לאחר התיקון המשיכו בתי המשפט במשך שנים להכיר בפעולות לוואי שאינן מופיעות במפורש בהגדרה.

נקודת המפנה הייתה בפסק הדין בעניין ינטל. מאז חזר בית המשפט העליון והבהיר כי רשימת דרכי השימוש שנקבעה בחוק היא רשימה סגורה. לא ניתן להוסיף אליה שימוש חדש רק משום שהוא קשור לנסיעה, מסייע לה או מתרחש בסמיכות אליה.

אין פירוש הדבר שבית המשפט מצמצם את הזכאות בכל מחיר. מדויק יותר לומר שהוא דורש משמעת פרשנית: לזהות פעולה שהחוק מכיר בה, לפרש אותה לפי משמעותה הטבעית ולבחון אם הנזק נבע מן הסיכון התחבורתי הטמון באותו שימוש.

תדלוק חיוני לנסיעה אך אינו חלק ממנה
ההבחנה הזאת באה לידי ביטוי ברור בעניינו של נהג מובילית שנכנס לתחנת דלק. לאחר שסיים את התדלוק, הוא טיפס על החלק האחורי של המשאית כדי לסגור את פתח מיכל הדלק, החליק ונפל.

בתי משפט השלום והמחוזי הכירו באירוע כתאונת דרכים. ההיגיון היה מובן: בלי דלק לא ניתן להמשיך בנסיעה, וגם אין לנסוע כאשר פתח מיכל הדלק אינו סגור.

בית המשפט העליון הפך את התוצאה. נקבע כי עצם העובדה שפעולה נדרשת לצורך הנסיעה אינה הופכת אותה לחלק מן ה"נסיעה" כהגדרתה בחוק. כדי שפעולה נלווית תיכלל בשימוש מוכר, עליה להיות לא רק חיונית במובן הפיזי, אלא גם חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה, הכניסה לרכב או הירידה ממנו.

תדלוק אמנם מאפשר את הנסיעה, אך הוא פעולה נפרדת. הרכב נעצר, הנהג ירד ממנו, השלים את הירידה וביצע מחוץ לרכב פעולה עצמאית. גם סגירת פתח המיכל היא חלק מפעולת התדלוק, ולא תחילתה של הכניסה לרכב או של הנסיעה הבאה.

לכן נקבע כי התדלוק, על פעולות המשנה הכלולות בו, אינו "שימוש ברכב מנועי" לפי חוק הפיצויים.

פסק הדין ממחיש עיקרון חשוב: קרבה מעשית או פונקציונלית לנסיעה אינה מספיקה. גם פעולה הגיונית, נחוצה ובטיחותית עשויה להישאר מחוץ לחוק אם אינה חלק טבעי מאחת מדרכי השימוש שהמחוקק מנה.

מתי מסתיימת הירידה מהרכב ומתחילה הפגיעה כהולך רגל?
הגבול בין שימוש ברכב לבין פעולה שהתרחשה לאחר סיומו עשוי להיקבע בתוך שניות ובמרחק של צעדים ספורים.

באחד המקרים ירד נוסע מאוטובוס, ניתק ממנו מגע, החל לרוץ לכיוון הכביש ונפגע מרכב חולף פחות משנייה לאחר מכן.

נטען כי הסמיכות בזמן ובמקום מחייבת לראות בו עדיין משתמש באוטובוס. בית המשפט העליון דחה את הטענה.

הירידה מרכב אינה מסתיימת בהכרח ברגע שנוצר ניתוק פיזי ממנו. היא עשויה להימשך עד שהיורד רוכש עמידה יציבה ושליטה מחוץ לרכב. אולם במקרה שנדון, הנפגע כבר ירד, התייצב, החל לצעוד ורק אז נפגע.

האירוע עצמו עדיין היה תאונת דרכים, משום שהנפגע נפגע מרכב חולף. אלא שהאוטובוס שממנו ירד לא נחשב עוד לרכב המעורב והנפגע סווג כהולך רגל ביחס לרכב שפגע בו.

ההבחנה אינה תיאורטית. היא קובעת איזו מבטחת תישא בפיצוי ומול מי יש לנהל את ההליך. בפסק דין זה סקר בית המשפט במפורש את התמורה שחלה בפרשנות המונח "שימוש", ואת מגמת הצמצום שהחלה בעניין ינטל.

המנוע כבה והדלתות ננעלו האם הנסיעה עדיין נמשכה?
במקרה טרגי אחר נשכחה פעוטה ברכב הסעה. היא נותרה בו במשך שעות, לאחר שהמנוע כובה והדלתות ננעלו, ונפטרה כתוצאה ממכת חום.

הוריה טענו כי מאחר שהפעוטה לא הייתה מסוגלת לצאת מן הרכב בכוחות עצמה, מבחינתה הנסיעה עדיין לא הסתיימה. לחלופין נטען כי שהייתה ברכב הייתה חלק מהחנייתו.

בית המשפט העליון דחה את שתי הטענות.

נקבע כי הימצאות ממושכת ברכב, שעות לאחר סיום הנסיעה, אינה מתיישבת עם המשמעות הטבעית והפשוטה של "נסיעה" או של "החניה". העובדה שהשהייה ברכב החלה בעקבות נסיעה אינה הופכת אותה לשימוש תחבורתי מתמשך ללא גבול בזמן.

ההכרעה אינה מפחיתה מחומרת האירוע או מן האחריות האפשרית לפי דיני הנזיקין. היא קובעת כי האירוע אינו נכנס למשטר האחריות המיוחד של חוק הפיצויים. ואכן, באותו מקרה הוטלה אחריות על הגורמים שהתרשלו במסגרת דיני הנזיקין, אך התביעה נגד מבטחת הרכב וקרנית מכוח חוק הפיצויים נדחתה.

זהו ביטוי חד לעיקרון שלפיו חומרת הנזק והתוצאה הטרגית אינן יכולות, כשלעצמן, להרחיב את גבולות החוק.

הרכב יכול להיות זירה בלי להיות המקור לסיכון
פסיקת בית המשפט העליון אינה מסתפקת בשאלה אם התקיימה פעולה המוגדרת כשימוש ברכב. היא בוחנת גם מדוע נגרם הנזק ואיזה סיכון התממש.

כך, אדם שנפגע ממטען חבלה שהוצמד לרכבו והופעל מרחוק בעת שנסע, לא הוכר כנפגע תאונת דרכים.

לכאורה, התקיימו הנתונים הברורים ביותר: הייתה נסיעה, היה רכב מנועי ונגרם נזק גוף.
אולם בית המשפט קבע כי הנזק לא נבע מן הסיכון התחבורתי של הנסיעה. המטען החיצוני הוא שגרם לפגיעה, והרכב שימש זירה לאירוע שהקשר שלו לפעולת הנסיעה היה מקרי מבחינה משפטית.

האירוע לא נשלל מתחולת החוק רק משום שהיה פלילי. ההכרעה נשענה על העדר קשר סיבתי משפטי בין השימוש התחבורתי לבין הנזק. עוד נקבע כי המקרה אינו נכנס לחזקה המרבה הנוגעת להתפוצצות או התלקחות של הרכב, משום שלא רכיב חיוני של הרכב הוא שהתפוצץ, אלא מטען שהוצמד אליו מבחוץ.

המקרה ממחיש את ההבדל שבין קשר עובדתי לבין קשר משפטי. העובדה שאלמלא הנסיעה הנפגע לא היה נמצא ברכב יכולה להסביר כיצד הגיע לזירה, אך היא אינה בהכרח מספיקה כדי לקבוע שהנזק נגרם עקב הסיכון התחבורתי של השימוש ברכב.

חיפשו מים לרדיאטור: מתי באמת מתחיל "תיקון דרך?"
הקו הפרשני קיבל חיזוק נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 2026.

רכב נעצר בשולי דרך בין עירונית לאחר שהמנוע התחמם. נוסעי הרכב ביקשו להשיג מים לצורך מילוי הרדיאטור. נהג מונית עצר לסייע להם, ובשעה שעמדו בסמוך למונית פגע בהם רכב חולף.

לא הייתה מחלוקת שהפגיעה מהרכב החולף היא תאונת דרכים וכי הנפגע זכאי לפיצוי. המחלוקת הייתה אחרת: האם גם הרכב התקול נחשב לרכב המעורב בתאונה, משום שהנפגע עסק לכאורה ב- "תיקון דרך"?

בית המשפט העליון השיב בשלילה.

נקבע כי חלופת "תיקון דרך" נועדה לכסות את הסיכון הנובע מפעולת התיקון עצמה ולא את הסיכון הכללי להיפגע מרכב חולף בעת ביצוע פעולות הקשורות לתיקון.

הסיכון להיפגע מרכב חולף כבר מוכר בחוק מכוח נסיעתו של הרכב הפוגע. אין הצדקה להכניס את אותו סיכון פעם נוספת דרך חלופת "תיקון הדרך" של הרכב התקול.

בית המשפט הוסיף כי במקרה שנדון פעולת התיקון עצמה כלל לא החלה. הנפגע היה בדרכו להשיג מים. פעולה מקדימה, גם אם היא נועדה לאפשר תיקון עתידי, אינה הופכת כשלעצמה לחלק מהתיקון.

חשיבותו של פסק הדין היא גם בכך שהוא מראה שמגמת הצמצום אינה בהכרח שוללת מהנפגע את הפיצוי. לעיתים אין מחלוקת שהנפגע זכאי לפי החוק; השאלה היא איזה רכב נחשב מעורב ואיזו מבטחת תישא בתשלום.

לא צמצום בכל מחיר
לצד הקו המצמצם, בתי המשפט אינם שוללים הכרה במקרים גבוליים שבהם הפעולה היא באמת חלק אינטגרלי מן השימוש התחבורתי.

כך, בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה ביולי 2026, בדעת רוב, הוכרה פגיעתה של אם שהכניסה את בנה התינוק לרכב, חגרה אותו ופסעה חצי צעד לאחור כדי לסגור את הדלת. רגלה נכנסה לבור ניקוז והיא נפגעה.

דעת הרוב ראתה בהכנסת התינוק, בחגירתו ובסגירת הדלת רצף אחד של פעולת הכניסה לרכב לקראת הנסיעה. הודגש כי אין דין הכנסת תינוק שאינו מסוגל להיכנס ולהיחגר בעצמו כדין הכנסת תיק, מזוודה או חפץ אחר.

עם זאת, מדובר בפסק דין מחוזי ולא בהלכה מחייבת של בית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי עצמו ציין כי העליון טרם הכריע בשאלה המדויקת של סיוע לפעוט או לאדם חסר ישע בכניסה לרכב.

המקרה חשוב משום שהוא מלמד שהמבחן אינו "צמצום" כתוצאה רצויה בפני עצמה. השאלה היא אם הפעולה הנבחנת, על פי טיבה ומהותה, היא חלק ממשי וטבעי מן השימוש שהחוק מכיר בו.

לפני שמחשבים את הפיצוי: האם חוק הפלת״ד בכלל חל?
כאשר אדם נפגע קשה, הדיון מתמקד מטבע הדברים באשפוז, בניתוחים, בשיקום, בנכות ובאובדן כושר העבודה.

אולם בתיקי פלת״ד מורכבים קיימת שאלה מוקדמת שעשויה להכריע את ההליך עוד לפני שמגיעים להערכת הנזק:

האם חוק הפיצויים חל על האירוע, ואם כן ביחס לאיזה רכב?
כדי להשיב עליה לא די לשאול אם רכב היה במקום או אם הפעולה הייתה קשורה בדרך כלשהי לנסיעה. יש לבחון מה עשה הנפגע ברגע התאונה; האם הפעולה נכללת באחת מדרכי השימוש שהחוק מכיר בהן; האם היא הייתה חלק טבעי ואינטגרלי מן השימוש התחבורתי; מתי השימוש התחיל ומתי הסתיים; ובעיקר האם הנזק נבע מן הסיכון שאותו שימוש יצר.

מניסיוני בייצוג חברות ביטוח וקרנית, ובהמשך בייצוג נפגעים ובני משפחותיהם, המחלוקות המורכבות בתיקי תאונות דרכים אינן מתחילות תמיד בשאלת אחוזי הנכות. לא אחת הן מתחילות בשער הכניסה: מיהו המשתמש, איזה שימוש נעשה ברכב, מתי הסתיים השימוש, איזה רכב מעורב ומי המבטחת הנכונה.

בית המשפט העליון אינו מוציא את הרכב מן התמונה. הוא דורש שהרכב יהיה יותר מתפאורה, יותר מסיבה מקרית להימצאותו של הנפגע במקום ויותר מחוליה רחוקה בשרשרת העובדתית.

בסופו של דבר, המבחן אינו כמה מרכזי היה הרכב בסיפור אלא אם הנזק נגרם עקב שימוש תחבורתי שהחוק בחר להכניס תחת משטר הפיצוי המיוחד של תאונות הדרכים.

שם הכותבת:
עו"ד שרון כהן

שם החברה:
שרון כהן ושות׳ משרד עורכי דין

על הכותבת:
עו״ד שרון כהן מייצגת נפגעי תאונות דרכים ובני משפחותיהם בתיקים רפואיים ומשפטיים מורכבים, לרבות פגיעות קשות, פגיעות ראש, שיקום ומחלוקות הנוגעות לתחולת חוק הפיצויים. במשך יותר מעשור ייצגה את חברות הביטוח ואת קרנית, וכיום היא מייצגת נפגעים ובני משפחותיהם.

לחצו לעמוד הפרופיל