bdi spot

תביעת עזבון אחרי מוות בתאונה: שלוש הלכות של בית המשפט העליון שקובעות כמה פיצוי יקבלו היורשים והתלויים

שלוש הלכות של בית המשפט העליון קובעות כמה פיצוי תקבל משפחה שאיבדה יקר לה בתאונה: ההכרה בשנים האבודות, כלל ה-30 אחוז לרווק חסר תלויים, ושיטת הידות למשפחה. לצידן, מקורות פיצוי נוספים שרבים אינם מודעים אליהם ומאבדים בגללם כסף רב
עורך דין בנו גליקמן לבן (צילום טלי נחשון דג)
כשאדם נהרג בתאונת דרכים, בתאונת עבודה או בגלל רשלנות רפואית, המשפחה מתמודדת קודם כל עם האבל. אבל אחרי האבל מגיעות שאלות מעשיות, ממה נחיה עכשיו, מי ישלם את המשכנתא, ומה עם כל השנים שהמנוח היה אמור לעבוד ולפרנס. הדין הישראלי נותן לשאלות האלה תשובה בשני מסלולים, תביעה משפטית עזבון ותביעת תלויים, והפער בין מי שמכיר את הכללים למי שלא יכול להגיע למאות אלפי שקלים ואף יותר.
שלושה פסקי דין של בית המשפט העליון בנו את התחום הזה כמו שלוש קומות של בניין. הראשון הכיר בזכות של העיזבון לפיצוי על "השנים האבודות", השנים שבהן המנוח היה אמור להשתכר ולא יזכה לכך. השני קבע איך מחשבים את הפיצוי כשלמנוח אין תלויים, צעיר רווק שטרם הקים משפחה. השלישי קבע מה קורה במצב הביניים, מנוחה שהשאירה אחריה ילדים ויורשים, ומה עושים בשנים שאחרי תום התלות שלהם.
במאמר הזה נסביר, מה קובעת כל אחת משלוש ההלכות, ומה המשמעות המעשית למשפחה ששוקלת תביעת עזבון או תביעת פיצויים בעקבות מוות של אדם קרוב, וכמובן מהם מקורות הפיצוי הנוספים שאפשריים למשפחת המנוח.
תביעת עזבון ותביעת תלויים, שני מסלולים שחשוב להכיר
תביעת עזבון היא בעצם התביעה של המנוח עצמו, שעוברת ליורשיו. כל זכות תביעה שהייתה לאדם ברגע פטירתו, למשל על כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, אובדן ההשתכרות  ופגיעה בזכויות סוציאליות עוברת לעיזבון ומחולקת ליורשים לפי צוואה או לפי דין. הבסיס נמצא בסעיף 19 לפקודת הנזיקין, שקובע שעילת תביעה אינה נעלמת עם הנפטר.
תביעת תלויים היא תביעה אחרת, עצמאית, של מי שהיו תלויים במנוח בפרנסתם, בדרך כלל בן או בת הזוג והילדים. היא מעוגנת בסעיפים 78 עד 80 לפקודת הנזיקין, ומפצה על אובדן התמיכה הכספית )אך לא רק) שהתלויים קיבלו מהמנוח בחייו. חשוב לדעת, לעיתים אותם בני משפחה הם גם היורשים וגם התלויים, ובתי המשפט מקפידים שלא ייווצר כפל פיצוי, מחשבים את שתי התביעות ופוסקים את הפיצוי הגבוה.
ההלכה הראשונה: קטין בן 12 שנהרג, והמהפכה של "השנים האבודות"
עד שנת 2004 שלט בישראל הכלל שילד או אדם צעיר שנהרגו בתאונה, העיזבון שלהם לא קיבל דבר על כל שנות העבודה שנגזלו מהם, כי ההנחה הייתה שבאין חיים אין הפסד השתכרות. המשמעות המעשית הייתה כמעט אבסורדית, למזיק היה "זול" יותר לגרום למוות מאשר לנכות קשה.
הכול השתנה בעקבות מקרה כואב, ילד בן 12 שנהרג בשל רשלנות בירושלים. הוריו ועיזבונו דרשו פיצוי גם על אובדן יכולת ההשתכרות בשנים שבהן היה אמור לעבוד, והעליון, בהרכב מורחב, הפך את ההלכה הישנה וקבע את מה שמוכר היום כהלכת "השנים האבודות". בית המשפט קבע שכושר ההשתכרות של אדם הוא נכס, וכשמעשה עוולה מקצר את חייו, נשלל ממנו נכס שהיה צפוי להניב הכנסות, ולכן העיזבון זכאי לפיצוי על אובדן ההשתכרות בשנים האבודות. בית המשפט הוסיף נימוק הרתעתי חשוב, שלילת הפיצוי הייתה פוטרת את המזיק מחלק ניכר מהנזק שגרם, ופוגעת בהרתעה (ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל).
המחדל המרכזי שההלכה באה לתקן היה של הדין עצמו, מצב שבו מוות "משתלם" למזיק. מאז אטינגר, כל תביעת עזבון בישראל, בין ברשלנות רפואית, בין בתאונת עבודה ובין בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, כוללת גם את ראש הנזק של השנים האבודות.
ההלכה השנייה: נער בן 17 וחצי בלי תלויים, וכלל ה-30 אחוז
אחרי אטינגר נשארה שאלה מעשית גדולה, איך מחשבים. מה עושים עם נער צעיר, שאין לו עדיין משפחה משלו, אישה וילדים שאפשר למדוד לפיהם כמה היה "חוסך"? בתי המשפט המחוזיים התפצלו, חלקם בנו למנוח "משפחה רעיונית" סטטיסטית, עם תאריך נישואין משוער ומספר ילדים לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וחישבו לפי זה.
הסוף לפיצול הגיע בעניינו של פינץ ז"ל, נער שנהרג בתאונת דרכים ביום 26.3.2004, בהיותו בן שבע-עשרה שנים ושמונה חודשים. בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיא ריבלין, קבע כלל פשוט וחד, כשאין למנוח תלויים, אין בונים לו משפחה וירטואלית. במקום זה נפסק פיצוי גלובלי בשיעור של 30 אחוז מהשכר (אצל צעיר שטרם עבד, 30 אחוז מהשכר הממוצע במשק) לכל שנות העבודה האבודות, מגיל 21 ועד גיל הפרישה. ההיגיון, אדם מוציא את רוב שכרו על מחייתו, ומה שנשאר לחיסכון, בקירוב, הוא כשליש. עוד נקבע שההלכה חלה גם על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ע"א 10990/05 פינץ).
המשמעות המעשית עצומה. הורים ששכלו ילד רווק אינם צריכים להתווכח עם חברת הביטוח על השאלה מתי היה מתחתן וכמה ילדים היו לו. החישוב הפך אחיד, צפוי ופשוט, שכר (או שכר ממוצע), כפול 30 אחוז, כפול מקדם היוון של שנות העבודה שאבדו.
ההלכה השלישית: אם גרושה עם ילדים, ולמה לא מרחיבים את פינץ
ומה קורה במצב המורכב יותר, מנוחה שהשאירה אחריה גם יורשים וגם תלויים? זו הייתה השאלה בעניינה של אם גרושה, אם חד-הורית לילדים, שנפטרה והשאירה אחריה עיזבון וילדים תלויים. חברת הביטוח טענה טענה מתוחכמת, בשנים שאחרי גיל 21 של הילדים, כשהתלות שלהם תסתיים, המנוחה הייתה נשארת "לבדה", ולכן יש לחשב את אותן שנים כאילו הייתה רווקה חסרת תלויים, לפי הכלל הגלובלי של 30 אחוז בלבד.
בית המשפט העליון דחה את הטענה וקבע עיקרון חשוב, הלכת פינץ היא חריג, ואין "למתוח" אותה. מי שביום מותו הייתה לו משפחה, החישוב בעניינו ייעשה לפי שיטת הידות על בסיס המשפחה שהייתה קיימת בפועל, גם עבור התקופה שאחרי תום שנות התלות של הילדים. כשם שאין ממציאים למנוח רווק משפחה וירטואלית, כך אין מוחקים למנוחה את המשפחה שהייתה לה באמת. בית המשפט הוסיף הבחנה מחיי המעשה, הורים, גם כשילדיהם כבר אינם תלויים בהם, אינם נוהגים לבזבז על עצמם כמו רווק צעיר, אלא דווקא שומרים על חסכונות (ע"א 8488/08 עזבון המנוחה סושרד).
מקורות פיצוי נוספים שהמשפחה שוכחת
לצד תביעת העזבון והתלויים עומדים למשפחה לרוב מקורות פיצוי נוספים, שחלקם מקוזזים מהפיצוי הנזיקי וחשוב מאוד להכיר אותם. קרן הפנסיה של המנוח מזכה לרוב את בן או בת הזוג והילדים בפנסיית שאירים חודשית, ולצידה עשויים לעמוד ביטוח מנהלים, ביטוח חיים פרטי וכספי פיצויים שנצברו. הביטוח הלאומי משלם קצבת שאירים במקרה מוות רגיל, וקצבת תלויים ומענק כשהמוות הוכר כתאונת עבודה. בתאונת דרכים נפתחת גם תביעה מול ביטוח החובה, ובמקרים של רכב לא מבוטח או פגע וברח, מול חברת קרנית.
מעבר לאלה שווה לבדוק כיסויים נלווים שרבים אינם זוכרים, כמו ביטוח משכנתה שמסלק את יתרת ההלוואה במקרה מוות, ביטוח תאונות אישיות, וכיסויים במסגרת כרטיסי אשראי או ארגוני עובדים. מיפוי מסודר של כל המקורות האלה, כבר בתחילת הדרך, הוא שקובע כמה באמת תקבל המשפחה.
לסיכום - שלוש ההלכות משלימות זו את זו. אטינגר קבעה שיש פיצוי על השנים האבודות, פינץ קבעה איך מחשבים כשאין תלויים, וסושרד קבעה כשגרושים, מחשבים לפיה ולא לפי חריג הרווק.
הלקח המרכזי למשפחות, הדין השתנה לטובתכם. מה שלפני עשרים שנה לא היה בר פיצוי כלל, הוא היום ראש הנזק המשמעותי ביותר ברוב תביעות העזבון  וההרוגים בתאונות.
והלקח השני, החישוב הוא הכול. אותו מקרה בדיוק יכול להסתיים בסכומים שונים לחלוטין, תלוי איך נבנתה התביעה  מלכתחילה, איזו שיטת חישוב הוחלה ואיך טופלו הניכויים.
המאמר נכתב ע"י עורך דין בנו גליקמן, מומחה לנזקי גוף וליווי משפחות ונפגעים אחרי תאונות קשות וקטלניות.
(בשיתוף CofaceBdi)
תגובות לכתבה(0):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה