"סייקו קילר", שזמין לצפייה בדיסני+, הוא עוד אחד מאותם סרטי אימה שנתקעו בתחילת שנות האלפיים. הפתיחה שלו מזכירה מאוד את "לקחת חיים", והוא כולו נראה כמו בן דוד מאוחר של סרטים כמו "אספן העצמות" ו"אגדה עירונית": רוצח סדרתי שמשאיר אחריו סימנים, ומנגד בלשית (ג'ורג'ינה קמפבל, נקודת האור המרכזית בסרט) שמנסה לסגור עליו, כשהמרדף הופך עבורה לחשבון אישי כבר במערכה הראשונה.

אלא שז'אנר האימה עבר דרך ארוכה מאז. בשנים האחרונות הוא חווה פריחה מחודשת, עם סרטים שמנסים למתוח את הגבולות שלו, לשחק עם מוסכמות ולמצוא דרכים חדשות להפחיד. דווקא משום כך, סרט כמו "סייקו קילר" דורש איזושהי הצדקה לקיומו: תעוזה, אמירה חדשה, טוויסט על הנוסחה המוכרת או לפחות עדכון גרסה. אין בו אף אחד מאלה. כמעט כל פריים בו מרגיש כאילו הסרט צולם לפני עשרים שנה ונשכח על המדף.

על הבימוי חתום גאווין פולון, והתוצאה אמנם מקצועית למראה, אבל נטולת חותם אמיתי. נקודת האור היא ג'ורג'ינה קמפבל, שהפליאה לפני כמה שנים ב"ברברי" הנהדר והמחוכם וממשיכה לבסס את עצמה כאחת ממלכות הצעקה החדשות של הז'אנר. אלא שגם היא לא מצליחה להציל תסריט מוגבל וקו עלילה שטוח שממחזרים כמעט כל קלישאה אפשרית של סרטי הרוצחים הסדרתיים.

הרוצח, בגילומו של ג'יימס פרסטון רוג'רס, מסתובב לאורך רוב הסרט כשפניו מוסתרות מאחורי מסכה מאיימת, ומשאיר אחריו שובל של קורבנות בשלל מיתות יצירתיות יותר ופחות, עם חיבה מיוחדת לגרזן. הסימנים שהוא מותיר אחריו מערבבים נצרות, שטניזם ומטאל, ובאחת הסצנות הוא אף מגיע לאחוזה שבה מתכנסת כת של מעריצי השטן. מה שמתחיל כחיבור כמעט טבעי ביניהם הופך במהירות לזירת מטבחיים, עם רפרנס בולט ל"עיניים עצומות לרווחה" של קובריק.

אבל כל האריזה הזאת לא מסתירה את הבעיה המרכזית: "סייקו קילר" הוא סרט יומרני שמשוכנע שיש לו הרבה יותר מה לומר ממה שיש בו בפועל. הוא לא מחדש, לא מפתיע ולא מצליח להפוך את הנוסטלגיה שלו לסרטי הסלאשר של פעם למשהו בעל ערך בפני עצמו. בסופו של דבר נשארת גרסה נוספת, מוכרת לעייפה, של סרט שכבר ראינו אינספור פעמים ורוב הפעמים גם עשו אותו טוב יותר. אפשר לוותר.

עוד ב-

לראשונה מאז אבא גנוב: ההישג המטורף של הסרט הישראלי

לכתבה המלאה