קיים פער גדול בין החג כפי שהוא נראה בתקשורת ולעתים גם בדמיון שלנו, לבין המציאות. הפרסומות מציגות דוגמניות ודוגמנים בבגדים חגיגיים ומשפחות מאושרות סביב שולחן ערוך ומעוצב, ולעומת האידיליה הנשקפת מהמסכים, מה שיש לנו בבית נראה מאוד רע.

מי שחוגג ללא משפחה קרובה מדמיין את המשפחות השמחות שחוגגות ביחד, ותחושת הבדידות שלו מתעצמת. ממש כמו מודל הרזון, כך גם מודל "החג המושלם" יוצר עיוות תפיסתי וגורם לנו לחשוב שמשהו אצלנו לא בסדר.
 

עוד ב-

רבע מהישראלים: "נאלץ להיכנס למינוס כדי לעמוד בהוצאות החג"

לכתבה המלאה

מה אפשר לעשות? להיות מודעים וערניים לפער הזה, ולשים לב להשפעה של המודלים האלה עלינו. חשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו שאין דרך אחת נכונה לחגוג, שגם במשפחות הכי ייצוגיות יש ריבים, מתחים ומורכבויות, ושהמציאות רחוקה ממה שמוצג לנו על מסך הטלוויזיה וברשתות החברתיות.

סיר לחץ רגשי

בערב החג ובימים הסמוכים לו מתעוררים לחצים רבים סביב ההתכנסות המשפחתית וסביב ההכנות לחג. אם היחסים לא פשוטים, השהות הממושכת ביחד מחדדת את הקושי. אם היחסים טובים, החזרה לבית ההורים והמפגש עם האחים והאחיות עלול לעורר מתחים וכעסים רדומים. בבתים שומרי כשרות, ההיערכות לקראת החג כרוכה בעבודה פיזית קשה. בבתים מארחים, הרצון לייצר את ארוחת החג המושלמת יוצר מתח ודריכות. לעתים אנחנו נאלצים לבלות שעות ארוכות במחיצת אנשים זרים, או כאלה שלא פגשו זמן רב. כל אלה מתבשלים לכדי סיר לחץ רגשי שהולך ומבעבע ככל שהחג מתקרב.

מה אפשר לעשות? כדאי להיערך לכך מראש ולחשוב – איך אני יכולה להקל על עצמי? איזו מתנה אני יכול לתת לעצמי? מה יעזור לי לעבור את התקופה הזאת? מומלץ לתכנן תוכנית מסודרת שתקל על ההתמודדות ותשפר את מצב הרוח: בילוי בים, הליכה בפארק, פגישות עם חברים, טיול – עוגנים ידועים מראש שיצמצמו את תחושת הלחץ.

חשבון נפש שנתי

בדומה לימי הולדת, גם החג הוא נקודת ציון שנתית הגורמת לנו למדוד את עצמנו ביחס לשנה שעברה וביחס לאורחים האחרים. ההתכנסות המשפחתית מדגישה את ההבדלים: היא התקדמה בעבודה ואני לא, הוא נראה נהדר ואני לא, לה יש זוגיות, לו יש ילדים... הנטייה האנושית היא להסתכל על החסר: איפה הם הצליחו ואני נכשלתי, מה להם יש ולי אין.

מה אפשר לעשות? להבין שזה בסדר להיות אחר: לחגוג אחרת, להיראות אחרת, להתנהל אחרת בחיים. לזכור שהמפגש, באופן טבעי, מדגיש את מה שאין לנו. זו תחושה נורמלית שנובעת מההשוואה לאנשים שאנחנו לא פוגשים ביום-יום. חשוב להסתכל על עצמנו ועל החיים שלנו בעיניים טובות, בחמלה ובנדיבות. להבין שמותר לנו לכאוב על מה שאין, ועם זאת להתאמץ כדי לראות את מה שיש.

האתגר שבמעבר

גם חג הפסח וגם חגי תשרי נחגגים בעונות מעבר, שמצד אחד מסמלות התחדשות ואנרגיות טובות של שינוי, ומצד שני כרוכות בהסתגלות לשינויים. חלק מהאנשים עלולים דווקא להרגיש תקועים: הכול מסביבי מתחדש, ואצלי שום דבר לא זז.

מה אפשר לעשות? לזכור שאנחנו יצורים סתגלניים. עונת המעבר תחלוף במהרה, אנחנו נסתגל לשינוי, נרגיש טוב יותר ובמהרה נחזור לשגרה. בינתיים כדאי לחשוב – איך אני רוצה להתחדש? מה אני רוצה לשנות? לעתים, כדי לצאת מתחושת התקיעות צריך לזוז: טיול לאזור מרוחק בארץ או לחו"ל איננו בריחה. אם ההתרחקות עושה לך טוב, זו אלטרנטיבה לגיטימית ויעילה להתמודדות עם הקושי.

הכיסא הריק

משפחות שאיבדו אדם יקר בעבר הרחוק או הקרוב עלולות להרגיש את החוסר במלוא עוצמתו במהלך החג. ההתכנסות המשפחתית מדגישה את ההיעדר, מעלה זיכרונות מהעבר ומעוררת כאב רב.

מה אפשר לעשות? להבין שבאופן טבעי תקופת החג מציפה את הרגשות הקשים ואת הגעגועים למי שכבר לא איתנו. כשמאבדים אדם יקר, הכאב והחוסר תמיד יהיו נוכחים, אך לצד הכאב יש גם חיים. אפשר לתת מקום לאדם שנפטר במהלך החג: לספר עליו סיפור, להעלות זיכרונות, להמשיך מנהג כלשהו שהיה חביב עליו, וכך לתת לנפטר מקום ולהפוך אותו לחלק מהמפגש המשפחתי.

אל תישארו לבד

גם כשאין משפחה או חברים לחגוג איתם אפשר, אם רוצים, למצוא את הדרך לחגוג ביחד. התנדבות בליל סדר לקשישים, למשל, תהפוך את הפסח לשמח וגם מספק, ותפתח פתח להיכרויות חדשות. חשוב לזכור שהחג, בסופו של דבר, חולף – ואיתו גם הדכדוך.

הכותבת: מרינה שטרק, עובדת סוציאלית ומנהלת קלינית במרכז אלה, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת