דעות

כשהעולם מאיץ בקיימות – האם ישראל תישאר מאחור?

כאשר מרבית שווי השוק העולמי כבר מדווח ומאומת, ישראל ניצבת בצומת קריטי. ללא מסגרת מחייבת לדיווח ואימות, המשק מסתכן בהפחתת השקעות, עלות הון גבוהה ופגיעה בכושר התחרות

יאיר אבידן | 16/12/2025 17:13

הדוח החדש של ה-OECD לשנת 2025 מציג תמונת מצב ברורה לפיה קיימות (Sustainability) כבר איננה מונח ערכי או תקשורתי, אלא פרמטר כלכלי המשפיע ישירות על הערכת שווי, עלות הון, תמחור סיכונים ומבנה השקעות. הגידול החד בשיעור החברות המדווחות בעולם, המהוות 91% משווי השוק הגלובלי, יצר למעשה שוק שבו מידע על קיימות הוא חלק בלתי נפרד מתמחור פיננסי.

עם זאת, הדוח מצביע על מתח בין כמות הדיווח לבין איכות הנתונים, עניין שאמור להדליק נורה אדומה גם פה בישראל. כ-12,900 חברות מדווחות כיום על קיימות – אך רק 76% משווי השוק מדווחים באופן מלא או חלקי על פליטות Scope 3, המהוות את סך כל הפליטות העקיפות שנוצרות לאורך כל שרשרת הערך של החברה: מהספקים, דרך השימוש במוצר על ידי הלקוחות ועד הפסולת. זהו בדרך כלל את החלק הגדול והמשמעותי ביותר בטביעת הפחמן הכוללת של התאגיד.

המשמעות הכלכלית היא לא פחות מדרמטית. כאשר 24% משווי השוק העולמי אינו מספק נתוני פליטות מלאים, השוק אינו מתמחר נכונה את סיכוני האקלים העתידיים. במונחי שווי, מדובר על עיוות מידע בהיקף שווי תאגידי של כ-30 טריליון דולר.

על מנת להבין את סיכוני האקלים העתידיים ואת האתגר בהגעה ל-Net Zero, נציג וננתח את גודל הפער בענף האנרגיה – ענף עתיר זיהום, ובו בעת גם הענף שהשינוי המצופה ממנו הוא הגבוה ביותר. לפי הנתונים העולמיים, תזרים המזומנים מפעילות של חברות האנרגיה גדל מאז שנת 2015 מכ-1.5 טריליון דולר לכ-2.0 טריליון דולר – עלייה של כחצי טריליון דולר (32%). על אף הזינוק האדיר הזה ברווחיות, ההשקעה נטו בנכסי ההשקעה שמייצרת את התשתיות, הטכנולוגיות והאנרגיה של מחר, עלתה בעשור שלם ב-50 מיליארד דולר בלבד: מ-1.0 טריליון דולר ל-1.05 טריליון דולר, עלייה בשיעור של 5%.

במילים פשוטות, בעשור שבו חברות האנרגיה הרוויחו עוד 500 מיליארד דולר, הן השקיעו בעתיד רק עוד 50 מיליארד דולר. זהו פער של פי עשרה בין הרווחים לבין ההשקעות. כאשר כסף הולך בעיקר לדיבידנדים ורכישות מניות, ולא לבניית תשתיות חדשות ואנרגיה נקייה, המשמעות פשוטה: העולם משקיע מעט מדי ביכולת לייצר אנרגיה זולה ובטוחה בעתיד. התוצאה תהיה חשמל יקר יותר, סיכוני אספקה גבוהים יותר, זיהום אוויר כבד יותר ותשלומי ביטוח ומיסים גבוהים יותר.

למעשה, מה שמספרים נתוני ה-OECD הוא שהשוק מבצע אופטימיזציה לטווח קצר לפיה מחזיר הון למשקיעים במקום להשקיע בטכנולוגיות אנרגיה נקיות. לפי ההערכות סוכנות האנרגיה הבינלאומית ,(IEA) כדי לעמוד ביעדי Net-Zero העולם צריך להשקיע 4.0 טריליון דולר בשנה באנרגיה נקייה, כשבפועל מושקע בערך מחצית מזה, ותפקידן של חברות האנרגיה ברור הוא, כאשר אלה מקיימות את חלקן באופן חלקי ביותר. בסוף, הציבור הוא זה שמשלם הן בבריאות והן בעלויות. אם לא יוקמו בזמן תחנות סולאריות, חוות רוח, יכולות אגירה ורשתות חשמל מתקדמות – החשמל יהיה יקר יותר, התלות בדלקים מזהמים תישאר והמשק כולו יסבול מעלייה בעלויות.

גם בצד התקינה ניכרת מגמה עולמית ברורה. שלושה סטנדרטים הופכים לדומיננטיים ומדובר על ה-GRI, ה-ISSB וה-ESRS, כאשר קיימת ציפייה להתיישרות לפי ה-ISSB המתכתבים עם תקנים חשבונאים של ה-IFRS.

לישראל יש כאן נקודה רגישה במיוחד. אצלנו אין תקן מחייב, וגם אין עקביות ואחידות בין דרישות רשות ניירות ערך, רשות שוק ההון, המשרד להגנת הסביבה ובנק ישראל. כמו כן שיעור החברות המדווחות כאן נמוך משמעותית מהעולם. המשמעות: חברות ישראליות ייאלצו להתיישר לפי תקנים זרים בכל מקרה, וככל הנראה בעלות גבוהה יותר; משקיעים זרים מפחיתים חשיפה לשווקים שאינם שקופים; דירוגי קיימות ישראליים יחשבו כפחות אמינים, ולכן בהחלט יתכן שזה ישפיע על עלות ההון.

אחד הפערים הבולטים הנוספים בין ישראל לבין שאר העולם, טמון בתחום האימות החיצוני לדוחות קיימות (Assurance). בעוד שב-2024 81% משווי השוק העולמי קיבל אימות חיצוני לנתוני ה-ESG שלו, בישראל אין אפילו נתון מרוכז שמראה כמה חברות עברו תהליך כזה – וזה לא מקרי. הדיווח בישראל עדיין וולונטרי, אין תקן אחיד, אין חובה לאימות ואין גוף ציבורי שמרכז את המידע. ומכאן התוצאה פשוטה: הציבור והמשקיעים מקבלים נתונים, אך אין אישוש לאמיתותם וזאת כמובן בנוסף למיעוט הדיווחים.

זהו בפירוש פער קריטי שמשפיע ישירות על הכלכלה. בעולם שבו דוחות קיימות הופכים לכלי תמחור פיננסי, היעדר אימות חיצוני הוא כמו הגשת דוחות כספיים בלי ביקורת רואה חשבון. המשמעות היא חוסר ודאות, סיכוני ESG שקשה למדוד ועלות הון גבוהה יותר לחברות ישראליות. בעיני משקיעים זרים זה נראה פשוט: שוק ללא שקיפות מספקת – ולכן מסוכן יותר.

כאן יש לישראל הזדמנות גדולה. אימוץ תקן דיווח מחייב ISSB או ESRS יחד עם חובת Assurance לחברות גדולות ולתאגידים ממשלתיים, ייצור אמון, יוריד את עלות המימון ויחזק את עמידות המשק בטווח הארוך. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור. בעולם שמתקדם לשקיפות ובקרה, מי שלא בודקים אותו, פשוט לא נספר.

המסר המטריד ביותר בדוח הינו שמשקיעים מוסדיים בעולם אינם מבדילים בין מזהמים כבדים לבין מובילי פטנטים ירוקים. בשתי הקבוצות, 100 החברות המזהמות ביותר ו-100 החברות עם מספר הפטנטים הירוקים הגבוה ביותר, שיעור ההחזקות של משקיעים מוסדיים עומד על כ-35%-37%. מבחינת הקצאת הון, השוק העולמי עדיין "עיוור" ולא מבצע הבחנה – וכתוצאה מכך, בין היתר, אובד התמריץ של תאגידים להשקיע בטכנולוגיות מעבר.

בישראל, שבה ענפי תעשייה, לוגיסטיקה, כימיה ונדל"ן מהווים רכיב משמעותי מהתוצר, ה"עיוורון" הזה הופך לסיכון. ללא יעדי פליטה מחייבים, ללא איסוף נתונים מלא, וללא רגולציה תומכת, תאגידים ישראליים יהיו שקופים פחות ולכן מתומחרים פחות.

מכאן נגזרת שורה של המלצות יישומיות ברורות למשק הישראלי. ראשית, על הממשלה לאמץ סטנדרט דיווח אחיד ISSB או ESRS ולהפוך אותו למחייב בחברות ציבוריות ותאגידים ממשלתיים. שנית, יש להטיל חובת Assurance (אימות) מינימלית שתתפתח לאורך זמן בכדי לייצר מידע בר השוואה. שלישית, על התאגידים הממשלתיים, הנמלים, מקורות, רכבת ישראל וחברות האנרגיה להוות לדוגמה ולדווח דיווח פליטות מלא, לקבוע יעדי פליטות לטווח הבינוני ולהוות מודל לשקיפות סביבתית. ולבסוף, על הרגולטורים הפיננסיים, רשות ניירות ערך, רשות שוק ההון ובנק ישראל לבנות מסגרת משותפת של מדידת סיכוני אקלים, בהתאמה לתקנים הבינלאומיים ולהפכה למסגרת מחייבת בלוחות זמנים שיאפשרו לקחת חלק ולהשתלב בעולם המתקדם.

המשק הישראלי נמצא בנקודת מבחן. בעולם שבו 91% משווי השוק כבר מדווח על קיימות, החברות הישראליות אינן יכולות להרשות לעצמן להישאר מאחור. שקיפות אינה טרנד, היא מנגנון כלכלי שמוריד את עלות ההון, משפר את תמחור הסיכונים ומגדיל את יציבות המערכת. מי שיתאים עצמו כעת, ירוויח פרמיה עתידית. מי שיתעלם, יגלה שהשוק כבר למד לתמחר את המחיר של חוסר הוודאות. העולם כבר שינה את כללי המשחק, השאלה היא האם ישראל תדע לשחק או שתישאר ביציע.