איך אומרים קונספציה בטורקית? כך פיתח ענף הבנייה תלות כלכלית בארדואן
בחסות המוצרים הזולים והקרבה הגיאוגרפית, טורקיה הפכה ליעד הייבוא השלישי בגודלו לישראל, עם קרוב לעשירית מהסחורה שמגיעה לכאן דרך הים. עכשיו, כשקשרי המסחר בין המדינות שוב נפלו קורבן לפוליטיקה של ארדואן, ברור שההישענות על אנקרה – בעיקר בתעשיית הבנייה – שגויה וחושפת את ישראל לשיבוש מכוון באספקה. איך הפכו היחסים להחמצה כלכלית ענקית, והאם אפשר "להחזיר" לטורקים בחרם נגדי?
בן שיחי העיתונאי רכן אל השולחן, הישיר מבט למצלמה וקבע בפסקנות: "טורקיה היא רפובליקה שבה אתה יכול לומר כל מה שתרצה". אפשר היה לשאוב עידוד מהתבטאות כזו, כשהיא נשמעת מפי פרשן במגזין הכלכלי "דוניה", בטח אחרי שנים שארדואן רודף את התקשורת החופשית במדינה, אלמלא הוא המשיך במשפט: "תוכל להגיד כל מה שתרצה, אך ייתכן שתשלם על כך מחיר". כשהתעניינתי אם אותו 'מחיר' על אמירה תמימה הוא מאסר, במקרים שבהם השלטון לא רווה נחת מפעילות של אדם פרטי, השיב לי עמיתי בנימה של השלמה: "ייתכן, ייתכן".
כבר במפגש ההוא באנקרה ב-2017, כמו גם בראיונות שהגיעו אחריו עם אנשי עסקים טורקים, ניכרה ההשפעה הדרמטית שיש לפוליטיקה המקומית על החלטות כלכליות. מחד, מנהלי חברות גילו סקרנות והתלהבות רבה מהאפשרות לשתף פעולה עם לקוחות או ספקים בישראל – בזכות החדשנות והקרבה הגיאוגרפית בין המדינות. מאידך, הם נזהרו שלא לסתור את הקו התוקפני של ארדואן כלפי הפעילות של צה"ל בעזה, גם כשהיה מדובר במבצע מתוחם כמו "צוק איתן" ולא במלחמה הממושכת של היום. מבין השורות נשמע מסר ברור: החברה האזרחית בטורקיה מעוניינת להדק את קשרי הסחר, אלא שאין לה קול עצמאי או קיום נפרד מהשלטון – ולכן מה שיקבע את טיב היחסים הוא הערוץ המדיני מול ירושלים.
הניתוח הזה כבר הוכח כנכון כשלאחר משט ה"מרמרה" מטורקיה לעזה, בשנת 2010, הידרדרו מאוד היחסים הדיפלומטיים, ובמקביל נותק כמעט לחלוטין שיתוף הפעולה הכלכלי. התבטאויות קיצוניות של ארדואן בנוסח "ישראל היא מדינת טרור", גרמו באותה תקופה ליוזמות חרם על סחורות ושירותים מתוצרת איסטנבול – כולל החופשות האהובות בקלאבים של "הכול כלול". לאחר ההתנצלות של נתניהו בפני משפחות הנפגעים על הסיפון, ב-2013, שוקמו בהדרגה קשרי ההנהגות – וגם הפעילות המסחרית התאוששה: ב-2022 הגיעו לארץ מוצרים מטורקיה בשווי 6.8 מיליארד דולר – יעד הייבוא השלישי בהיקפו, לאחר סין וארה"ב, ומעל כל מדינה במערב אירופה.
תרשים 1 – יעדי הייבוא המובילים לישראל
לצד טקסטיל ומזון, בתמהיל הסחורה המוזמנת משם בולטים במיוחד חומרי הבנייה, שעל מכירתם לישראל אנקרה הטילה השבוע אמברגו המדיר שינה מעיני הקבלנים אצלנו: ברזל, פלדה, מלט, אביזרי איטום, זגוגיות, צבעים, מנסרות, אריחים, עגורנים, דבקים והרשימה עוד ארוכה. בעוד שמסך הייבוא הימי המוצרים מטורקיה הם כ-10% "בלבד", כשבודקים את חלקם בתעשיית הנדל"ן שלנו מתקבל שיעור גבוה בהרבה. למעשה, ניתן לקבוע בכנות שהשוק פיתח בעשור האחרון תלות הולכת וגוברת במדינה קפריזית, לא-ידידותית בעליל, הפכפכה מאוד ביחסה לישראל וכזו שבה משב הרוח הפוליטי משחק תפקיד מפתח בעיצוב ההתנהלות הכלכלית.
למה זה קרה? ראשית, מפני שטורקיה קרובה וזולה מאוד: עם שכר מינימום חודשי בסך מאות בודדות של דולרים, השוק שם יכול לייצר חומרי גלם במחירים ללא תחרות – המשונעים לישראל בעלויות הובלה נמוכות. במדינה שבה יוקר המחיה מוגדר כאיום חברתי אסטרטגי, בפרט בענף הנדל"ן, מפתה מאוד להיעזר בקשרים עם אנקרה כדי לצמצם את הזינוק במדד תשומות הבנייה. שנית, הקונספציה המפורסמת שזכתה כאן לכינוי "השלום הכלכלי" – כאילו יחסי הייצוא והייבוא יעמעמו לאורך זמן מחלוקות מדיניות – התקיימה ביתר שאת מול ארדואן. התקווה הייתה שהתרחבות בהיקף המסחר תאפשר לעם הטורקי להתפרנס בכבוד, להטמיע חדשנות בהשראה ישראלית גם במפעלי תעשייה "של פעם" ובסופו של דבר, אולי, לשנות את התפיסה הפוליטית הרווחת.
המאמץ הכלכלי-מדיני מול הטורקים התמקד ביזמי ההייטק, אנשי הדור החדש, שהתלהבו מפוטנציאל לשיתוף פעולה עם "הסטרטאפ ניישן". בחממה הטכנולוגית באנקרה פגשתי את מחמד, בעל חברת סייבר שהודה כי "כשהגעתי לבקר בתל אביב ונפגשתי עם האנשים שם, גם העמדות שלי על ישראל השתנו". גם ג'ם שפיתח אפליקציה לשיפור איכות הצליל בגיטרה חשמלית, ומארט שתכנן לייעל את נתיבי פינוי הפסולת בארצו, גילו אהדה מופגנת לכל סוג של תמיכה ישראלית – מסיוע טכנולוגי עד להשקעות הון. ברקן בייקם, שירש מאביו את מפעל הבטון הגדול באירופה, סיפר על חלומו להשתמש בכסף כדי ליצור בינה מלאכותית שתסייע למנהלים מסוגו בקבלת החלטות עסקיות, והוסיף שישמח לפגוש "כל גורם מכל לאום" שיסייע לו. בערבו של אותו יום אופטימי בקיץ 2017, סיכמה באוזניי סגנית השגריר דאז: "בסופו של דבר אנשי עסקים רוצים להרוויח כסף, והאינטרס הזה כשלעצמו יכול להחזיק את היחסים". אלא שההבטחה לא התממשה.
ההישענות על הטורקים כמקור אספקה עיקרי של חומרי בניין התבררה, אפוא, כטעות חמורה. עכשיו, כשארדואן מחרים את ישראל כיעד לייצוא מארצו, עלו בירושלים הצעות להטיל "אמברגו נגדי" על אנקרה – כלומר, להפסיק לגמרי את יחסי הסחר עם הטורקים. אלא שהתלות, איך נאמר בעדינות, לא בדיוק הדדית: ערך הייבוא של סחורה כחול-לבן לטורקיה עומד על פחות מ-2.5 מיליארד דולר לשנה – כשליש מהנתון בכיוון ההפוך – והם מהווים רק כ-1% מכלל המוצרים הזרים שנמכרים שם. במילים אחרות: בעוד שחברות בארץ יתקשו לוותר על האספקה המשמעותית והזולה, נדמה שדווקא בצד השני נערכו להסתדר גם בלעדינו.
ההתנתקות מהטורקים תכאב, גם מפני שישראל התמכרה לייצור הזול שלהם וגם מפני שחברות רבות עדיין מייצאות למדינה המוסלמית. אף על פי כן נראה שלעת עתה, אין ממנה מנוס. בעיניי, הלקח אינו מוגבל ליחסים עם אנקרה בלבד, אלא לכל מוצר בסיסי או חיוני למשק הישראלי: במציאות הביטחונית הנוכחית, שמתבטאת כבר חודשים בחסימת נתיבי השיט ע"י החות'ים בים האדום, ייבוא כבר אינו מובן מאליו – ולכן חשוב לשמור על יכולת הייצור של חלק מחומרי הגלם (למשל לתעשיית הבנייה) בתוך גבולות המדינה. עולם גלובלי? סחר חופשי? תחרות מחו"ל על המחיר? בשמחה, כל עוד כל אלה פתוחים בפנינו, אך לא על חשבון הזמינות שלהם בשוק המקומי בשעת חירום.
יצא לי להרהר בימים האחרונים מה היו אומרים לי אנשי העסקים באיסטנבול אילו נפגשנו שוב היום, 6 שנים אחרי התקוות הגדולות שתלו שם בהידוק משמעותי של קשרי המסחר עם ישראל. בסוף, הסקרנות הכנה שלהם נתקלה שוב בערבוב הנפוץ כל כך בטורקיה, בין הפוליטיקה לכלכלה; ואולי זה כל סיפור ההחמצה המשותף לשתי כלכלות שעל הנייר, יש להן מה לתרום זו לזו ומחכות לימים אחרים.
