נבחרת אייס

עשור של התרסקות לדולר: האם ההתערבות של הנגידים כשלה?

הבנק המרכזי לא הצליח לבלום את צניחת המטבע האמריקני אך חשף, בניסיון האגרסיבי להגן עליו, סדרי עדיפויות שנויים במחלוקת: קודם יציבות המעסיקים ועובדיהם התלויים בשער הדולר, רק אחר כך המאבק ביוקר המחיה ובמשבר הדיור. לאן ממשיכים מכאן?
מתן חודורוב |  4
מתן חודורוב (צילום רונן אקרמן)
על הקו היה אחד מבכירי החקלאים בישראל, שגם כך מתמודדים עם אתגרים רבים לאורך השנים האחרונות: העליות במחירי המים, המחסור בעובדים זרים, רפורמת הייבוא של פירות וירקות ואולי מעל כולם – קריסת הדולר.
"למה שבנט לא יחזיר את רצועת האלכסון של המטבע?" - הוא שאל אותי ברצינות גמורה, מכוון למנגנון שמנע תנודות חדות בשערים עד סוף המילניום הקודם - "כך נוכל למנוע התחזקות מהירה של השקל ונציל את ייצוא ההדרים הישראלי".
השבתי לו בחיוך שבאותה מידה אפשר לקבוע לדולר שער אחיד ללא תזוזות כלל, כמו בדובאי, ומיד הסברתי ששוק מט"ח - בדומה לשוק הכרמל מעולמו של אותו חקלאי - בסך הכול משקף היצע וביקוש קלאסיים: כשנכנסים למדינה יותר דולרים, ממש כמו כשגדלים בה יותר תפוזים, נוצר עודף של סחורה והמחיר יורד. "כשאתה מתאר את זה כמו באוניברסיטה אפשר להשתכנע בקלות", ענה היצואן במרירות, "עכשיו רק תנסה למכור פירות לחו"ל ולהישאר על הרגליים, עם שער חליפין של 3 שקלים ו-10 אגורות".

קל להבין את המצוקה, ואי אפשר שלא להזדהות איתה. בשיח על קריסת הדולר רבים מדמיינים חברות ענק - ממפעלי הכימיקלים, דרך בורסת היהלומים ועד ליוניקורן חדש בהייטק - שיודעות, או לפחות צריכות לדעת, לספוג את התנודות בעצמן כחלק מסיכון עסקי רגיל.
במשך שנים הטיפו שחקנים כאלה למדינה על חשיבותו של שוק חופשי, שבו ההתערבות בכלכלה מצומצמת ככל הניתן, ויש לא מעט מוסר כפול בכך שעכשיו - כשחלקם זקוקים לה - הם מזכירים לממשלה את "אחריותה החברתית" כלפיהם, משל נמנו עם מייסדי התנועה הסוציאל-דמוקרטית.
לעומתם – החקלאים, היצואנים הקטנים, סוכני הנסיעות, מדריכי התיירים ויצרני התעשייה המסורתית, חוששים באמת ובצדק שלא יעמדו בתיסוף המהיר: בעוד ההכנסות מתקבלות בקופתם במטבע זר שערכו צנח, בדרך כלל דולרים ואירו, ההוצאות הרבות - משכר, דרך חשמל ועד מס - נקובות בשקלים חדשים. הצמצום הדרמטי בפער שבין המטבעות הללו שחק משמעותית את רווחיות הפעילות, ובמקרים רבים אפילו העביר את החברה להפסדים שמסכנים את קיומה. כך קרה שאלפי עובדים, בעסקים שעד לאחרונה עוד שגשגו, חוששים לאבד את פרנסתם – תרחיש מדאיג שחובה להיערך אליו.
 
ועדיין, האם המדינה צריכה ויכולה לפעול ביעילות, לאורך זמן, להחלשת המטבע שלה-עצמה? כדי להשיב לשאלה חשוב להבין לעומק את ה-game changer הטרי בשוק - השינוי שגורם לכניסה סיטונית של דולרים לארץ, ובכך מוריד דרמטית את ערכם: בעוד שלפני הקורונה, חלומו האולטימטיבי של כל יזם הייטק היה למכור במהירות את הסטרטאפ לתאגיד ענק אמריקני תמורת מאות מיליוני דולרים, כיום החברות מעוניינות לגדול בארץ ולהיערך להנפקת ענק בבורסות, שתותיר את מירב המניות - בשווי מיליארדים רבים - בידי המייסדים.
מודל "הראש היהודי שממציא לנו פטנטים", תוך חתירה לאקזיט מפנק, פינה את מקומו בשנה האחרונה לרעיון "העסק הישראלי" שנשען על צמיחה ממושכת - כולל שדרוג המוצרים, בניית בסיס לקוחות והרחבת מצבת העובדים.
כדי לתמוך בפעילות ארוכת טווח שכזו, ובעליית המשכורות שנגזרת מהביקוש לאנשי ההייטק, החברות בתחום מבצעות יותר סבבים של גיוס הון ממשקיעים בחו"ל, והם מכניסים לכאן לעתים מיליארדי דולרים בחודש אחד.
השילוב בין זרם רצוף של מט"ח לשם מימון הפעילות בארץ, לבין מכירה של חלק ממניות היזמים והעובדים לאחר ההנפקה (תוך המרת התמורה מדולרים לשקלים), הצטבר בחודשים האחרונים למסה קריטית שיצרה זעזוע נוסף בשווי המטבעות. תוסיפו לזה את ייצוא הגז, התעשיות הביטחוניות והמפעלים המסורתיים (רובם נהנים מיותר הזמנות עם סיום משבר הקורונה) - ותקבלו מתכון בדוק להתחזקות השקל; אם תרצו, זהו מחיר ההצלחה של ענפים רבים במשק הישראלי, ובראשם הטכנולוגיה העילית.

מתוך דו"ח מבקר המדינה
החשש שיצואנים מעטים וחזקים יגרמו להיחלשות הדולר, ובכך יובילו לקריסת מפעלים בינוניים שיפטרו אלפי עובדים ("קניבליזם"), גרם לבנק ישראל לפעול עוד לפני כ-13 שנה. את התפיסה המכוננת עיצב אז הנגיד לשעבר פרופ' סטנלי פישר, כשפתח ב-2008 ברכישה סיטונית של דולרים, ומחליפיו - פרופ' קרנית פלוג ופרופ' אמיר ירון - המשיכו לשכלל את האסטרטגיה בסכומים שרק הלכו ותפחו.
תחילה כונתה התוכנית בשם המכובס "הגדלת יתרות מט"ח" – כאילו מטרתה היחידה לוודא שכספות הבנק לא יחסרו דולרים בתרחיש קיצון של רעידת אדמה, שריפת ענק או מלחמה לא-קונבנציונלית; אלא שהשקל לא נחלש כמצופה, ובנק ישראל נאלץ להעלות הילוך במלחמה: בחדר העסקאות שלו בוצעו עוד ועוד התערבויות, מאז ועד היום, בניסיון לתמוך בדולר וכמו-לסמן לשווקים "נקודות בלימה" דמיוניות: אולי נדאג שיתקרב ל-4 שקלים? או שלא ניתן לו לרדת מתחת ל-3.50 שקל? אז לפחות שלא יעז להחליף קידומת ל-2...?
לכל הניסיונות האלה משותפת התפיסה שהבנק המרכזי יכול לרכך את מכת המטבע ולהאט את קריסתו, גם אם לא יעלה בידו לעצור כליל את המגמה; ואכן, קשה לדעת ב"דלתות מסתובבות", מה היה קורה לשוק העבודה אלמלא נקטו הנגידים בגישה המרחיבה של "צעדים מיוחדים" להשפעה על שערי החליפין.
 
כן אפשר לדעת מה החסרונות: דו"ח מבקר המדינה שפורסם באוקטובר האחרון, מצא כי מלאי הדולרים שהחזיק אז בנק ישראל – 185 מיליארד! – כפול מהנהוג במערב, וגבוה ב-68% מהרמה המרבית הרצויה שקבע הנגיד עצמו רק בשנת 2020 (גם זאת לאחר שהיעד תוקן כלפי מעלה כמה פעמים בעבר).
איפה הושקע כל הכסף הזה? התשואה שהשיגו בבנק על תיק הנכסים הבעייתי עמדה על פחות מ-2%, ובכל מקרה הצניחה בשווי הדולר עצמו גרמה להפסדי עתק, שהובילו את המוסד הממלכתי לגירעון של 70 מיליארד שקל ומנעו העברות של עודפי מזומנים משם לקופת המדינה.

מתוך דו"ח מבקר המדינה
גם כשהדולר התאושש לרגעים, הבנק המרכזי לא שקל לנצל את עליית הערך הנדירה כדי למכור חלק מהשקעותיו, וממילא ברור שבמבחן התוצאה השער דווקא המשיך לרדת: מ-4.25 שקל (בתחילת 2009) ל-3.62 שקל עם סיום כהונתו של פישר (ביוני 2013), ל-3.41 שקל תוך כדי מבצע "צוק איתן" בעזה (באוגוסט 2014), דרך התאוששות זמנית לכ-4 שקל על רקע תחזית הבנק הפדרלי להעלאת ריבית (בינואר 2015), ומשם – כמעט רק מדחי אל דחי, עד לאזורי השפל של היום.
סימני השאלה רק מתחדדים אם מביאים בחשבון שלא כולם סובלים מהיחלשות הדולר: צרכנים שמייבאים מאתרים בחו"ל בגדים, קוסמטיקה או ספרים, מגלים שהשקל שווה יותר - ומשלמים פחות בקופה הווירטואלית; ישראלים שממריאים לחופשות בחו"ל, בין גלי הקורונה, מוצאים שהשופינג שם זול מתמיד – וכאן המקום לציין שגם שער האירו בשפל היסטורי, סביב 3.50 שקל בלבד; תעריפים מפוקחים כמו הבנזין יורדים (או שעלייתם מתמתנת) בזכות הדולר הנמוך – וגם מדד תשומות הבנייה, שאליו צמודים מחירי הדירות מיום העסקה ועד לתשלום מלוא התמורה על ידי הרוכשים, מרוסן בזכות מצב המטבע.
חלק מהיבואנים מעידים שהוזילו מוצרי חשמל ואלמלא המחסור העולמי באספקת רכב, ייתכן שגם עבור מכוניות היינו משלמים פחות מאותה הסיבה. היות שליצרן ולצרכן יש אינטרסים שונים ולעיתים סותרים בתחום המט"ח, מדיניות בנק ישראל חייבת לשמור על איזון ביניהם: גם אם האינטרס הציבורי בהגנה על הייצוא והתעסוקה נראה לנגיד כבן הבכור, ואולי בצדק, ברור שהוא אינו יכול להתעלם מהשיקול הנגדי – תרומתה החיובית של התחזקות השקל לבלימת העלייה ביוקר המחיה והלחצים האינפלציוניים, שהרימו לאחרונה את ראשם.
 
בהקשר זה, חשוב להוסיף שלעיתים קרובות נראה כי נגידי בנק ישראל נמנעו מלהעלות את הריבית האפסית ששוררת כבר למעלה מעשור במשק, למרות שברור כי צעד כזה היה מצנן את שוק הנדל"ן לטובתם של חסרי הדירה - הכול מחשש שהמהלך יוביל להתחזקות נוספת של השקל ויסכן את היצואנים.
בכך קבע הבנק המרכזי סדרי עדיפויות שנויים במחלוקת, שספק רב אם היו מקובלים על הדור הצעיר בישראל: קודם יציבות המעסיקים ועובדיהם התלויים בשער הדולר, רק אחר כך האינטרס החברתי בקורת גג לכל משפחה. גם כאן, אין ספק שכוונות הנגידים טובות - אך אי אפשר להתעלם מהנזק שגרמו: בנק ישראל עצמו פרסם בעבר מחקר שלפיו כמחצית ההתייקרות של הדירות מוסברת בריבית הנמוכה בשוק – ואין כל ספק שהיא משומרת עד היום, למרות חסרונותיה, בעיקר כדי להנשים את הדולר.
אז אם לא רצועת אלכסון חדשה, ולא רכישת ערמות של דולרים, מה בכל זאת ניתן לעשות כדי להקל על התעשייה המקומית, בוודאי המסורתית, במציאות של דולר נמוך?

אמיר ירון נגיד בנק ישראל. צילום: יונתן זינדל פלאש 90
אפשר להכיר לצורך מס בחלק גדול מעלות הרכישה של ציוד ומכונות ("פחת מואץ"), במטרה לעודד השקעות שיגדילו את תפוקת המפעלים ובכך יסייעו להם להתמודד עם השחיקה ברווח; כדאי לעודד חברות להיכנס לעסקאות גידור - מעיין ביטוח מפני צניחה בשער המטבע - וככל שפוליסות פרטיות אינן זמינות בעיתוי הנוכחי, עקב הסיכון המוגבר להתממשות הנזק, המדינה יכולה למכור אותן זמנית לעסקים באמצעות אחת מהחברות הממשלתיות שבבעלותה.
אולי אפילו נכון לבחון, כסיוע חירום בלבד, תקופה קצרה שבה המיסים המגיעים למדינה מיצואנים קטנים, ייגבו בחלקם בדולרים - כדי לייצר התאמה בין המטבע שבו מתקבלות ההכנסות למטבע שבו משולמות ההוצאות. לכל הפתרונות שהוזכרו כאן בקצרה יש עלויות וסיכונים משל עצמם, אך ייתכן שלעת הזו הם עדיפים על המשך אגירת הדולרים, שגרמה להפסדים כבדים יותר מבלי להשיג את המטרה.
נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, מזהה בצדק את צניחת הדולר כתופעה שמאיימת על צמיחת המשק ועל התאוששות התעסוקה בעידן שאחרי סגרי הקורונה. יחד עם הכלכלנים החרוצים שמקיפים אותו, הוא וקודמיו פעלו לקנות "גשר" שיאפשר ליצואנים להסתגל בהדרגה למציאות של שקל חזק.
 
אלא שכעבור כ-13 שנה, משכך הכאבים הפך לסם קבוע ויעילותו פחתה - מה גם שצרכנים רבים יחושו דווקא הקלה ביום שבו הדולר יחליף סופית קידומת. לא פשוט להודות שמדיניות אינה נוחלת הצלחה, בטח כשמתמידים בה תקופה כל כך ממושכת; מצד שני, אין סיבה להמשיך לעשות היום עוד מאותו הדבר, ולצפות מחר לתוצאה שונה.
תגובות לכתבה(4):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
  • 4.
    חלק מהניתוח תלוש
    דוד 12/2021/11
    הגב לתגובה זו
    0 0
    הביקורת של מבקר המדינה תלושה ולגבי ההפסדים לכאורה -- מדובר בניתוח שטחי, אם מדינת ישראל תצטרך מיליארדי דולרים לפתע אפשר לדמיין איפה השער יהיה. גם להרוויח 3% בתיק שרובו סולידי מאד כשהעלות היא 10 נ"ב ( מחיר המקמ) זה עסקה טובה עניין ההעברת הרווחים גם לא קשור למציאות - מתי עברו רווחים לממשלה ? כבר הרבה שנים לפני ההתערבות המאסיבית שזה לא קןרה.
    סגור
  • 3.
    מאות אלפי מובטלים ואתה רוצה לקנות באמאזון - הגיוני!
    רם 12/2021/08
    הגב לתגובה זו
    0 0
    בוא נוריד את הדולר לשקל - ואז רק לעיתונאים עם קביעות תהיה עבודה. ואגב - כל התוכניות שלך החליפיות כביכול יעמיקו את הגרעון כל-כך שהקיצוצים יביאו למיתון שיהרוג את העסקים ואז שוב אבטלה…
    סגור
  • 2.
    חצי מהילדים כיום הם חרדים ובדואים. בלי
    הדולר בדרך ל 5 12/2021/08
    הגב לתגובה זו
    1 0
    הגבלת ילודה, תוך עשור ישראל תהפוך תקרוס כלכלית ותרבותית.
    סגור
  • 1.
    ניתוח ארוך ומעמיק
    חכם חכמון 12/2021/07
    הגב לתגובה זו
    1 0
    אבל אין התייחסות לפרדוקס בו ערכו של הדולר מתרסק בזמן שמחירי הנדל"ן נוסקים, מה שהופך את כל העניין ללא הגיוני בעליל.
    סגור