יהדות

ציונות במלחמת הזמן: מבחן ההישרדות הלאומי

מלחמת הזמן לא תוכרע רק בהחלטות ממשלה ובחקיקת חוקים בכנסת, אלא במעורבות אזרחית מתמשכת. זה הזמן לאקטיביזם של הדור הצעיר: מי שפועל מתוך עומק היסטורי, סבלנות ואחריות – הוא זה שמשנה מציאות

ניר אמיתי | 29/1/2026 9:02

ניר אמיתי, מנכ"ל ומייסד עמותת חווֹת רימון (צילום שרון מולדובן באדיבות ניר אמיתי)

הוויכוח הציבורי בישראל נוטה בעיקר לעסוק במה יקרה מחר בבוקר. אבל הציונות, מאז ומתמיד, נבחנה בשאלה אחרת לגמרי: מה יקרה כאן בעוד דור, ובעוד שניים. לא כותרות, לא סקרים – אלא מבחן הזמן.

ה־7 באוקטובר/שמיני עצרת, לא היה רק כשל ביטחוני. הוא היה תזכורת כואבת לכך שהמאבק סביב מדינת ישראל אינו מתנהל רק במרחב הצבאי, אלא גם במרחב ההיסטורי: מי מחזיק מעמד, מי בונה רצף ומי מצליח להפוך קיום זמני למציאות שאינה מוטלת עוד בספק.

דוד בן גוריון הבין זאת היטב. הוא לא חיפש פתרונות מושלמים, אלא מציאות שמאפשרת לעם היהודי להתקיים, להתחזק, לבסס ריבונות גם כאשר אין הסכמה, ולעיתים גם כאשר אין הכרה. מבחינתו, הזמן לא היה אויב – אלא כלי. אם בונים נכון, הזמן עובד לטובתך. בכל יום שעובר, כך סבר, מצבם של היהודים חייב להיות טוב יותר מיום האתמול.

זאב ז'בוטינסקי ניסח את אותה תובנה מזווית אחרת: לא ניתן לשכנע אויב בצדקת הקיום באמצעות מילים בלבד. קיום הופך ללגיטימי כאשר הוא יציב, מתמשך ומגובה בכוח ובהתמדה. לא מתוך התגרות, אלא מתוך בהירות.

יצחק טבנקין הוסיף נדבך מעשי: ציונות אינה רעיון מופשט, אלא בניין יומיומי – של אדמה, של חברה, של קהילה ושל אחריות. ויכוחים אידאולוגיים באים והולכים, עובדות שנבנות לאורך זמן נשארות.

לאורך שנים ארוכות הנחנו, לעיתים בתמימות, שהזמן פועל באופן דומה עבור כל הצדדים. בזמן שאנחנו מבקשים יציבות, גם הצד השני מבקש יציבות. בפועל, חלק מהכוחות הפועלים באזורנו ובזירה הבינלאומית רואים בזמן כלי אחר: כלי לשחיקה, לערעור ולפגיעה מתמשכת בלגיטימציה של עצם הרעיון הציוני של בית לאומי יהודי.

זו אינה קריאה לייאוש, אלא קריאה לפיכחון. ציונות שאינה מבינה שהיא מצויה במלחמת זמן עלולה להתבלבל ולפרש שקט זמני כהכרעה היסטורית. מנגד, ציונות שמחפשת פתרונות מידיים וחד-משמעיים מתעלמת מהאופן שבו מציאות אזורית משתנה באמת: לא במהלך אחד, אלא ברצף של מהלכים מצטברים.

ניצחון במלחמת הזמן איננו רגע דרמטי אחד. הוא תהליך. משמעותו: יצירת מציאות שבה, לאורך שנים ואף עשרות שנים – ואולי אף מוקדם מכך – מתרחש שינוי אסטרטגי עמוק: מדינת ישראל הופכת מישות שמאתגרים את עצם קיומה, למדינה שמעמדה מובן מאליו בזירה האזורית והבינלאומית.

לא מתוך פחד, אלא מתוך יציבות. לא מתוך כפייה, אלא משום שזו המציאות שנבנתה לאורך זמן. במציאות כזו, השאיפה הלאומית היהודית אינה מאוימת עוד באופן קיומי, והיחסים עם הסביבה האזורית מתעצבים מחדש – לא כמאבק מתמיד על עצם הזכות להתקיים, אלא כיחסים בין מדינות שמכירות בכוח, בהתמדה ומתוך כך מכבדות את ישראל.

כדי להגיע לשם נדרשת ציונות ממלכתית: כזו שמבינה את גבולות הכוח אך גם את חשיבותו; שמחזיקה אחריות ביטחונית ברורה, ושיודעת להבחין בין מה שניתן לשנות בטווח הקצר לבין מה שנבנה רק לאורך זמן. ובמקביל, עלינו לקיים במלוא מרצינו וכוחנו ציונות חברתית. ציונות שמשקיעה בדמוגרפיה לא כהצהרה, אלא כמדיניות; בחיזוק קהילות, בדיור, בחינוך, בסיוע רגשי-נפשי, בפריפריות; בעידוד עלייה ובהעמקת תחושת השייכות של כל מי שבוחר לקחת חלק בבניין המדינה. לא כהבטחה, אלא כעבודה יומיומית.

בזירה הבינלאומית, המשמעות היא ביטחון עצמי שקט: לא התנצלות מתמדת, אך גם לא ויתור על שפה אחראית, אנושית וברורה. מדינה שיודעת מי היא, אינה נדרשת להסביר את עצמה בכל בוקר מחדש.

וכאן המקום לפנות אל הדור הצעיר. מהשנים האחרונות שלי בעבודה עם צעירות, צעירים וקהילות למדתי דבר פשוט: זמן הוא משאב – אבל רק למי שפועל בו. לאורך ההיסטוריה הציונית, דווקא הצעירים הם שקבעו את הטון: הם שיזמו, הם שבנו, הם שלקחו אחריות הרבה לפני שהייתה הסכמה רחבה. כך היה בעליות הראשונות, כך היה בהתיישבות, וכך גם היום.

מלחמת הזמן לא תוכרע רק בהחלטות ממשלה ובחקיקת חוקים במליאת הכנסת, אלא במעורבות אזרחית מתמשכת. מכאן אני קורא לצעירות ולצעירים להיות אקטיביים: להצטרף לארגונים, ליוזמות ולמסגרות שפועלות יום-יום, שעה-שעה, לחיזוק החוסן האזרחי, לחיזוק הקהילות, ולהעמקת הנוכחות החיובית במרחב. לא מהשוליים, אלא מהמרכז של החיים.

הציונות של הדור הזה אינה צריכה להיות קולנית יותר – אלא מחויבת יותר. נוכחת. בונה. מחזקת. הזמן איננו ניטרלי. מי שאינו פועל – נשחק. ומי שפועל מתוך עומק היסטורי, הבנה מתוך סבלנות ומתוך אחריות – משנה מציאות.

ציונות איננה אירוע חד-פעמי, ואינה הבטחה לפתרון מושלם. היא תהליך ארוך של בניין, של עמידה, ושל אמונה ביכולת להחזיק מרחב, חברה ועתיד לאורך דורות. הדור המייסד של הציונות הבין לעומק שהזמן הוא לא רק איום – אלא הזדמנות. זהו בעיניי המבחן האמיתי במלחמת הזמן: יכולתה של הציונות להחזיק רצף, לבנות ולהישאר.