בשבוע שעבר עשתה הכנסת צעד היסטורי, שעתיד לשנות את פני ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל. אחרי שנים של מאבקים, אושרה סופית הצעת החוק שלי, שתעניק לראשונה סמכות אמיתית לוועדות התכנון המקומיות בפריפריה, ותאפשר להן לאשר הקמת מתחמי מגורים כפריים קטנים, מבלי לעבור במסלול הביורוקרטי של הוועדות המחוזיות.

מי שמכיר את השטח יודע שההתיישבות בישראל, במיוחד בצפון ובדרום, נחנקת כבר שנים תחת רגולציה מסורבלת, שמעמיסה בעיקר על ההתיישבות היהודית. יישוב שרוצה להקים שכונת הרחבה קטנה, מוצא עצמו בלופ בלתי-נגמר. התוצאה? יישוב יהודי ממוצע בצפון צריך להמתין שנים ארוכות וממושכות לאישור תוכניות הרחבה. מדובר לא רק באבסורד, כי אם בסכנה אסטרטגית. בינתיים, הדור הצעיר עוזב, הדור המבוגר מזדקן, והחזון הציוני מתפורר לנגד עינינו. איך יוכל יישוב לשרוד כאשר אין לו אפשרות אמיתית לגדול? איך יכול הוא לקלוט משפחות צעירות כאשר אסור לו לבנות בתים נוספים?

הביורוקרטיה מהווה למעשה מנגנון בקרה, פיקוח ושליטה, שמקורו בכוונה טובה לעשות סדר ולייצר כלכלי משחק ברורים – אך במציאות הוא גורם למעמסה. מעבר לכך, כאשר בוחנים את נתוני הפיתוח בין יישובים שונים, מתעוררת תחושת אי-בהירות. הפערים הנתפסים בין אזורים שונים, עשויים לעורר שאלות שראוי להתבונן בהן, דווקא מתוך רצון לחיזוק תחושת האמון והאיזון בתהליכים.

פתרון ממוקד עם פוטנציאל עצום
מה שבטוח, החוק החדש משנה את המשוואה באופן יסודי. במסגרת הוראת שעה עד סוף 2027, יתאפשר לוועדות התכנון המקומיות במועצות האזוריות בצפון ובדרום לאשר בעצמן תוכניות לבניית עד 40 יחידות דיור על שטח של עד 20 דונם. ממבט ראשון, זה נראה אולי מעט, אבל עבור יישוב של 100–150 משפחות מדובר במהפכה אמיתית: הזדמנות ליישובים לפתוח את שעריהם לצעירים, לקלוט משפחות חדשות ולצמוח. זו זריקת מרץ הכרחית, עירוי דם ליישובים יהודים רבים שמתכווצים כבר שנים.

החוק מציע פוטנציאל עצום לחולל שינוי של ממש. זהו פתרון נקודתי והכרחי שנועד לאפשר מרחב נשימה להתיישבות הכפרית, עד שתבשיל רפורמה רחבה ועמוקה יותר במערכת התכנון. שחרור החסמים, האצת תהליכים וקיצור לוחות הזמנים הם צו השעה. יש לשים סוף לסחבת הביורוקרטית ולהעביר את הסמכויות, יחד עם האמון, לידיים של אלו שנמצאים בשטח ומכירים את הצרכים האמיתיים.

מדינת ישראל חוזרת לפריפריה
למי שתוהה באשר למשמעות המעשית של החוק הזה, התשובה פשוטה. זהו פתרון לצוואר הבקבוק הביורוקרטי שמכביד על היישובים בישראל. בזכות החוק אנחנו משחררים בשעה טובה את צוואר הבקבוק הזה, מסירים חסמים ומקדמים תנופת התיישבות כל כך נדרשת. זו מהות החוק – הסרת רגולציה לטובת הגליל, הנגב והציונות.

החוק החדש הינו יותר מזריקת מרץ נקודתית, אלא הכרזה מעשית על שינוי כיוון. זהו מסר ברור שמדינת ישראל חוזרת לצפון ולדרום, לא רק בהצהרות חגיגיות ובנאומים, אלא במעשים מוחשיים ובצעדים מעשיים שמשנים את המציאות בשטח. זו העת לאמץ את הפריפריה ולחזק את השורשים שלנו במקומות הכי חיוניים ואסטרטגיים למדינה.

הגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים ולהגשים את הפוטנציאל העצום הטמון ביישובי הגליל והנגב. עלינו לאפשר לקהילות אלה לפרוח ולהתרחב, ולהחזיר את הביטחון והתקווה לאלפי המשפחות שבחרו לבנות את עתידן במרחבים הציוניים של המדינה.​​​​​​​​​​​​​​​​ באזורים הללו ישנו ממד מרחבי וגאו-אסטרטגי ראשון במעלהף על רקע ההתדרדרות בשיעור של האוכלוסייה היהודית במרחב, ובייחוד במרחב גליל מרכזי. השורה התחתונה חד משמעית: זו לא רק רפורמה תכנונית –  זו חזרה לשורשים, לחזון ולערכים עליהם נוסדה מדינתנו.

עוד ב-

הפוך, יריב: חוק העמותות הוא זה שישמור על ריבונות המדינה ועל הדמוקרטיה

לכתבה המלאה

*הכותב, אריאל קלנר, הוא חבר כנסת מטעם הליכוד, חבר בוועדות חוץ וביטחון, ביטחון לאומי וחוקה בכנסת.