צה"ל ישלוט ברצועת עזה? חידת היום שאחרי - והתרחישים האפשריים
ניהול רצועת עזה לאחר מיטוט שלטון החמאס הוא בגדר סימן שאלה, כשישראל ומדינות העולם דוחות את העיסוק בו. איש אמנם אינו יכול לחזות באיזה מצב היא תהיה כשתועבר לגוף אחראי חיצוני, אך ככל שיתמהמהו עם הקמתו המצב ילך ויחמיר. בבואנו להתייחס לסוגיה, יש לשים לב לחמישה מרכיבים מרכזיים
לא במקרה מדינת ישראל ואומות העולם, בראשן ארה"ב, מתמהמהות בקבלת ההחלטה בנוגע לניהול רצועת עזה ביום שלאחר המלחמה. מדובר בפלונטר מנהלתי שצורך משאבים רבים ללא שום סיכוי להחזר ההשקעה, כערוגה שאינה מסוגלת להצמיח דבר, וכל צד רואה בה מקור בלתי נמנע לנקודות תורפה אזרחיות וביטחוניות שמאיימות על משרתיה.
מדינת ישראל מסרבת לקבל על עצמה את ניהול הרצועה מטעמים מובנים. עזה תיצרב בתולדות המדינה היהודית כמי שהותירה בה ב-7 באוקטובר פצע שספק אם יגליד אי פעם והיחס לעזה לא יהיה כאל שכן עוין אם כאל אויב שנחדל להפנות אליו מבט אלא רק אש. יתרה מכך, נראה שלישראל הספיק מניהול הרצעה במערכת סיני (שישה חודשים) ובעקבות מלחמת ששת הימים (38 שנים) והיא עייפה מההתעסקות האופרטיבית הסבוכה שכרוכה במהלך ומוטב שגורם אחר ייקח זאת על עצמו.
על השאלה מי עשוי, או יותר נכון: מי יהמר, לקחת על עצמו את ניהול הרצועה, צצו ועלו בשבועות האחרונים מגוון אפשרויות כגון: כוח בינלאומי, כוח אירופאי מטעם נאט"ו, האו"ם, הרשות הפלסטינית, כוח ערבי משולב ועוד. כשבוחנים את סוגיית ניהול רצועת עזה "ביום שאחרי", יש לשים לב לחמישה מרכיבים מרכזיים.
לוח זמנים: האיחור ניכר והוא גדול ומשמעותי. אם צה"ל יפנה את הרצועה בתוך חודש-חודשיים, הגוף החדש אמור היה לקום כבר מזמן ולהכין תכנית פעולה רב מערכתית, לגבש את צוותי העבודה ולתרגל מקרים ותגובות. גוף ניהולי שייכנס לרצועה ללא הכנה מוקדמת וללא נקיטה באמצעים הנדרשים עלול למצוא עצמו בסכנה ביטחונית מתמדת, דבר שיקצר את ימיו ככוח שולט.
(צילום: עטייה מוחמד/ פלאש 90)
תקציב: לכל הפחות לשנתיים הראשונות של אותו גוף, מקור המימון לניהול הרצועה יהיה חייב להיות חיצוני, שכן אין לשער שבמצב הרצועה כיום יהיה ניתן לגבות מיסים ואגרות כדי לאפשר תקציב מקומי סביר ומאוזן. מבלי להתייחס לנושאי השיקום והבינוי מחדש, מגה-פרויקט בפני עצמו, האחזקה השוטפת והיומיומית כגון אספקת מים, חשמל וגז, מתן שירותי בריאות, תחבורה וחינוך, תפקוד העיריות והגופים השלטוניים ועוד, הינם זוללי התקציב העיקריים שיחייבו הזרמת כספים גדולה כדי לאפשר חזרה לשגרה של כשני מיליוני אזרחים.
לשם הדוגמה, כדי לוודא שכ-625,000 תלמידים מגיעים לבית הספר ולומדים בו, יידרש אותו גוף לתחזק אלפי מבנים, לשלם שכר לעשרות אלפי מנהלים, מורים, מזכירות, שרתים ועוד. זאת עוד לפני החישוב של הפעלת כ-30 משרדי ממשלה ושלוחותיהם עם כוח אדם עצום של אלפי תקנים עבור פקידים, פקחים ואנשי מקצוע.
הקמת המערכת: בהנחה שהמערכת השלטונית תתבסס על הפקידות המקומית בפיקוח הגוף המנהל, הן יידרשו לזמן הרצה של תקופה מסוימת כדי להכיר אחת את השנייה ולתקן את הליקויים שבוודאי יצוצו. כדי להימנע מלמידה ממשוכת רצוי שהגוף האחראי יכלול דוברי ערבית כדי להבטיח שיתוף פעולה מרבי.
לגיטימציה: כאשר ישראל שלטה באזור היא עשתה זאת מתוקף הדין הבינלאומי, וכל מנשר או צו שהפיצה היה מעוגן בחוקים ובתקנות. הגעת גוף חיצוני שינהל את ענייני הרצועה לא בדיוק יפעל בסיטואציה של "תפיסה לוחמתית", ולכן על משפטנים בעולם לתת את דעתם לשילוב המיוחד הצפוי כדי שהשליטה ברצועה תהיה חוקית. גם כאן, במידה וטרם החל להתגבש התיק שמקנה את הלגיטימציה - אזי האיחור הוא רב ומשמעותי.
הביטחון: ההיסטוריה מלמדת כי במקומות בהם נוסה משטר כפוי לאחר מלחמה, הטרור לא חדל אלא אף התגבר. הגוף החדש יהיה מוכרח לקחת בחשבון את העובדה שכל פעולה שגרתית כמו הגעה לעבודה, ביקור או סיור שטח תהפוך למבצע צבאי רב משתתפים מחשש לפיגועי התאבדות או מטעני נפץ. נקיטת אמצעי אבטחה על גופי ממשל תהיה מחויבת המציאות ותכביד על ניהול שגרת החיים התקינה ועל התקציב הגדול ממילא. בפני ישראל, שדורשת פירוז מוחלט של האזור, עלולה להיווצר דילמה חדשה כשהיא עלולה להיתקל בדרישת הגוף המנהל להחזיק כלי נשק לשמירה על החוק והסדר. זה יתחיל באקדחים, יעבור לנשק ארוך ואחר כך תידרש לאשר גם נשק כבד.
אל"מ (מיל') ד"ר משה אלעד הוא מזרחן בכיר ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי. שימש בעבר כמושל ג'נין ובית לחם ומחבר הספר: "אם תרצו זו הגדה - הממשל הישראלי ביהודה ושומרון בעשור הראשון"
