המלחמה מול איראן עומדת בימים האחרונים בראש סדר היום, אך אל לנו להזניח נושאים דחופים המחייבים טיפול מיידי.  עוד לפני שהגענו למחצית השנה, נרצחה בימים האחרונים האישה ה-18 במספר. המשמעות: קצב כפול מזה שכבר הורגלנו אליו בשנים האחרונות, ועוד נתון עגום שרק ממחיש איך הפך רצח נשים בישראל לתופעה שחוצה מגזרים, דתות ותרבויות.

כותרות ראשיות ומטלטלות? לא ממש. רחובות בוערים? לא בגלל זה. ממשלה שמכנסת ישיבת חירום? הנושא אפילו לא עולה בישיבות בשגרה. האם אין למדינה חלק בסיפור המשפחתי הזה, שנגמר בעוד משפחה שמתפרקת, ובאישה אומללה שאת שנות הפחד והסבל שלה מסיימת כעוד שורה בסטטיסטיקה?

"כאשר אדם פרטי, ברגע של איבוד שליטה, רוצח אישה – גם אלף ממשלות לא יוכלו לעצור בעדו"; "מה שקורה בסלון ביתה של משפחה הוא רחוק מידיה של המשטרה" – אלו משפטים שקל ואסור להגיד. מדובר בלא יותר מתירוצים, שנכונים רק באותם מקרים נדירים במיוחד – בהם הרצח מתבצע ללא סימנים מוקדמים, ללא רמיזות, איומים, התעללות קודמת או מעורבות שירותי הרווחה. במקרים הנדירים הללו, אכן אין חקיקה שיכולה לסייע – אבל אלו הם היוצאים מן הכלל. על כל אישה שתירצח בלי התרעה, יש אלף שכבר קיבלו את ה"הקש בגג" שלהן, ושנואשות ברגע זה ממש להצלה.

בדרך כלל, לפני רצח בא ניסיון לרצח, לפני ניסיון לרצח יש מכות, לפני מכות יש השפלות, ולפניהן יש איומים. לפני איומים, יש קללות ולפני הקללות יש קנאה, עצבנות, הגבלות, ושלל סימנים מקדימים אחרים. בתחילתו של כל הוריקן בארצות הברית עומד משק כנפיו של פרפר בסין – "אפקט הפרפר" קוראים לזה. במקרה שלנו, נכון יותר לקרוא לזה "אפקט העכביש".

הגבר האלים, בעל או בן, טווה את קוריו הדקיקים סביב האישה, כמעשה העכביש הזהיר והמחושב. האישה, שבתחילה יכלה עוד לנוס, כבר לכודה מכל עבר, כשמגיע האיום הראשון, ואחריו החניקה הראשונה. נכון, החברה לא יכולה למנוע התפרצות ספונטנית של אובדן שליטה, או תגרה חד פעמית בין בני זוג – אך אם תדע להתמודד עם קורי העכביש הנבנים לאיטם, היא תצליח למנוע את מרבית מקרי הרצח.

חשוב להבהיר בקול חד וברור: זה אפשרי בהחלט. האחריות לכך מוטלת על אותם מערכים ומוסדות שמוסמכים לפעול בשם החברה למען הגנה על הפרטים החיים בה. היא מוטלת על בתי המשפט, שכיום מקלים בצורה מקוממת ובלתי נתפסת עם עברייני אלימות במשפחה. היא מוטלת על המשטרה, שנוטה להקל ראש באלימות נקודתית "קטנה וחולפת", שנזקיה הם לא רק הצלקת בנפשה של האישה הנפגעת, אלא גם סימון גבולות הגזרה החדשים של האלימות באותה משפחה.

האחריות מוטלת על נבחרי הציבור, בתקווה שיום יבוא ויפעלו למיגור התופעה באותה נחישות ולהט שבה הם מדברים אחד על השני. האחריות היא על הרשויות הציבוריות השונות שמנווטות את שירותי השיקום, הטיפול והרווחה בישראל, ואת המענה הניתן למשפחות בסיכון. האחריות היא על ראשי ערים, על אמצעי תקשורת, על מובילי דעת קהל, על חברות מסחריות שקובעות מדיניות, על אנשי חינוך, על מנהיגי דת, על השכן ששומע צעקות מהדלת שממול, ועלינו – על כל אחד מאיתנו, שיושב מול הרשת החברתית ומחליט מה לשתף, איך להגיב ולמי לעשות לייק.

כדי למנוע את הרצח הבא, כולנו כחברה נדרשים להציב יעד: לזהות את קורי העכביש ולהתריע מפניהם בשלבים המוקדמים ביותר – כך שנטיל מורא על כל מי שיחשוב להרים יד על אדם אחר כדרך לישוב מחלוקות. כיום, אנחנו רחוקים משם מאוד. עד שזה יקרה, לא נוכל, כחברה, להגיד שעשינו הכל כדי להציל את האישה שבתמונה – וחמור מכך: להבטיח שהיא תהיה הנרצחת האחרונה.

עוד ב-

82% ממקרי האלימות מופנים כלפי נשים: "מציאות קשה ומדאיגה"

לכתבה המלאה

*הכותבת, אניטה פרידמן, היא יו"ר תנועת ויצו העולמית.