גדלתי בבית שבו תמיד היו כלבים וחתולים. בכל פעם שנתקלתי בבעל חיים עזוב הייתי מתעקשת להביא אותו אלינו הביתה. כבר מגיל מאוד צעיר הרגשתי שהלב שלי נמשך באופן טבעי אל מי שלא יכול לדבר בשם עצמו, אל מי שזקוק להגנה, לחום ולחמלה.

יש זיכרון אחד שלעולם לא יעזוב אותי – זיכרון שעיצב אותי, ליווה אותי לאורך השנים ואולי אפילו קבע את מסלול חיי. הייתי בערך בת שש, אחותי ואני התלווינו לאמא שלי בשעת בוקר מוקדמת. כשהגענו לחניה, נגלה לעינינו מחזה שלא אשכח לעולם: עשרות חתולים היו פזורים על הקרקע. חלקם כבר היו מתים, חלקם גססו בייסורים קשים. בכינו, צרחנו, לא הצלחנו להבין איך דבר כזה יכול לקרות.

ידענו שהרשויות פיזרו רעל. באותם ימים זו הייתה הדרך שבה בחרו להתמודד עם ריבוי חתולי הרחוב. שנים אחר כך השיטה הזו נאסרה, אבל עבור הילדה שהייתי אז זה כבר היה מאוחר מדי. אני זוכרת את עצמי עומדת שם באמצע החניה, קטנה וחסרת אונים. מבינה שאין לי כוח לשנות את מה שאני רואה. שאין לי דרך לעצור את הסבל. אבל אני זוכרת גם מחשבה אחת שחזרה והדהדה בתוכי שוב ושוב: הלוואי שהייתי גדולה, הלוואי שהייתה לי היכולת לשנות – וכשאהיה גדולה, אני לא אתן לזה לקרות.

המחשבה הזאת לא עזבה אותי. לאורך כל חיי המשכתי לטפל בבעלי חיים עזובים ככל שיכולתי. אספתי, האכלתי, טיפלתי, נאבקתי. עם השנים הבנתי שכדי לשנות באמת, לא מספיק לרפא את הפצעים בשטח. צריך גם להשפיע על ההחלטות שמתקבלות למעלה.

כשהחלטתי להתמודד למועצת העיר באר שבע, בחרתי לשים את המאבק למען בעלי החיים במרכז הדרך שלי. רבים הרימו גבה, היו מי שצחקו, היו מי שחשבו שאני נאיבית ואפילו משוגעת. הם לא הבינו איך אפשר לרוץ לפוליטיקה עם דגל כזה, אבל אני ידעתי בדיוק למה אני שם. נבחרתי למועצת העיר ולאט לאט הצלחתי להזיז דברים. נכון, זה לא תמיד היה בקצב שרציתי, לא תמיד בהיקף שחלמתי עליו – אבל בהדרגה הצלחתי לחולל שינוי. כל צעד קטן היה עבורי הוכחה לכך שגם קול שנשמע חלש יכול להפוך לכוח משמעותי.

בשנת 2021 נבחרתי לכנסת וידעתי שגם שם אמשיך לשאת איתי את אותה שליחות – להיות הקול של בעלי החיים. כשנכנסתי לכנסת שמעתי אינספור פעמים את אותו המשפט: "כולם משתנים בפוליטיקה". אמרו לי: "אין סיכוי שתישארי אותו אדם, המערכת תשחק אותך, תעצב אותך מחדש, תשכיח ממך למה הגעת". אולי בגלל זה בחרתי לקעקע על יד ימין את המילה "חמלה". מילה אחת. פשוטה לכאורה. אבל עבורי היא הכול.

הקעקוע הזה הוא תזכורת יומיומית למי שאני ולמה יצאתי לדרך. בעיניי, מי שיש בו חמלה כלפי בעלי חיים, יהיה בו גם מקום לחמלה כלפי בני אדם. היכולת לראות את החלש, את חסר הקול, את מי שזקוק להגנה, היא אותה יכולת בדיוק.

לא תמיד היה קל. היו מי שלעגו לעיסוק שלי בנושא, היו מי שבזו לו, היו אפילו כאלה שבחרו ליילל במליאת הכנסת כדי לנסות להשפיל ולהקטין. עד היום, כמעט אין פוסט שאני מפרסמת, בכל נושא שהוא, בלי הערות מרושעות על חתולים, על האכלה, או על העשייה שלי למענם.

ועדיין, כל אלה מעולם לא הזיזו אותי מהמטרה. מבחינתי, כל עוד ניתנה לי הזכות להשפיע, אני אמשיך להשתמש בה למען מי שלא יכולים להילחם עבור עצמם. בכל תפקיד שבו אהיה, בכל מקום שאליו אגיע.

יש אנשים שמבלים חיים שלמים בחיפוש אחר הייעוד שלהם. הם שואלים את עצמם למה הם כאן ומה התפקיד שלהם בעולם. אני זכיתי לדעת. אני יודעת בדיוק למה אני כאן. אני כאן כדי לנסות להפוך את העולם למעט טוב יותר, מעט רחום יותר, מעט אנושי יותר. אני כאן כדי להילחם עבור היצורים המופלאים שממלאים את חיינו באהבה, בנאמנות ובתמימות אינסופית.

והמילה הקטנה, זאת שחקוקה על ידי, מזכירה לי בכל יום מחדש את אותה ההבטחה שנתתי לעצמי כילדה בת שש. לא להישאר אדישה. לא להפסיק להילחם. ולעולם לעולם לא לאבד את החמלה.

עוד ב-

המבחן של חוק התקשורת: מי יגן על הילדים מהסכנות במרחב הדיגיטלי?

לכתבה המלאה

*הכותבת, יסמין סאקס פרידמן, היא חברת כנסת מיש עתיד.