בשבוע שעבר זכינו בכנסת לתקן עוול גדול. לאחר שנים של מאבק, מליאת הכנסת אישרה את חלקו הראשון של "חוק הילה צור", המאריך את תקופות ההתיישנות בעבירות מין שבוצעו בקטינים. זהו רגע משמעותי עבור אלפי נפגעות ונפגעים – אבל יותר מכך, זהו רגע שבו מדינת ישראל בחרה לומר להם: אנחנו רואים אתכם, אנחנו מבינים את המציאות שבה אתם חיים, ואנחנו מסרבים להשלים עם עוול שנמשך עשרות שנים.

מי שלא פגש מקרוב את סיפוריהם של נפגעי עבירות מין מתקשה להבין את הדרך הארוכה שהם עוברים עד שהם מצליחים לדבר. הפגיעה עצמה היא רק תחילתה של הטראומה. אחריה מגיעות שנים של שתיקה, של פחד, של בושה, של רגשות אשם ושל ניסיון לשרוד את החיים. רבים מהנפגעים מצליחים לאזור כוחות רק בגיל מבוגר, לעיתים לאחר עשרות שנים, כאשר הם נמצאים במקום רגשי שמאפשר להם לראשונה לומר את האמת. כשמדובר בעבירות מין במשפחה לעיתים הדבר קשה אף יותר: במקרים לא מעטים מאבדים הנפגעות והנפגעים את העורף המשפחתי ונשארים לבדם עם הפגיעה מצד מי שהיה אמור לשמור עליהם.

אבל גם אז הדרך רק מתחילה. ההחלטה להתייצב בתחנת המשטרה היא מההחלטות הקשות ביותר שאדם יכול לקבל. היא מחייבת לפתוח מחדש את הפצע, לשחזר את הרגעים הקשים והכואבים, להתמודד עם חקירה מורכבת ועם חשש גדול שלא יאמינו לו.

גם לאחר שהוגשה תלונה, ניצבת מערכת האכיפה בפני אתגר עצום. ברוב עבירות המין אין עדים, אין מצלמות ואין ראיות חיצוניות. פעמים רבות מדובר במילה מול מילה, כשהרף הפלילי הנדרש במדינת חוק הוא גבוה ובצדק. לכן לא מעט תיקים נסגרים גם כאשר קיימת תחושה קשה שפגיעה אכן התרחשה, משום שלא ניתן להוכיח אותה מעבר לספק סביר. דווקא משום כך, אסור שהזמן יהיה המחסום שמונע בירור יסודי של האמת. כאשר נפגעות ונפגעים מצליחים סוף סוף להגיע אל דלתה של מערכת המשפט, ראוי שלכל הפחות הדלת תהיה פתוחה.

במהלך העבודה על החוק פגשתי נשים וגברים אמיצים שבחרו להפוך את הכאב הפרטי שלהם לתיקון ציבורי. הילה צור, שעל שמה נקרא החוק, וחבריה למאבק – חנניה רותם, מיה בן חיים, חגית כהן, לצד נפגעים נוספים, הגיעו פעם אחר פעם לוועדות הכנסת. הם לא ביקשו רחמים. הם ביקשו צדק. הם ביקשו שמדינת ישראל תכיר בכך שטראומה אינה מתנהלת לפי לוח השנה של חוק ההתיישנות.

לצידם עמד יעקב סלע, מנהל השדולה למניעת פגיעות מיניות בכנסת, שנושא את סיפורו האישי באומץ ומקדיש את חייו למאבק למען נפגעות ונפגעים. יחד עם אנשי איגוד מרכזי הסיוע, אנשי משרד המשפטים, חברי הכנסת מכל סיעות הבית ואנשי מקצוע רבים, נבנה החוק הזה מתוך הקשבה, אחריות ורצון כן לתקן.

יש מי שמעלים את החשש מפני תלונות שווא. זהו חשש שאסור לזלזל בו, וגם אנחנו איננו מזלזלים בו לרגע. דווקא משום כך, החוק אינו משנה כהוא זה את דיני הראיות, אינו מקל על נטל ההוכחה ואינו פוגע בזכויותיהם של חשודים ונאשמים. כללי המשפט הפלילי נשארו כפי שהם. כדי להרשיע אדם עדיין נדרשת הוכחה מעבר לספק סביר. החוק הזה משנה דבר אחד בלבד: הוא מונע מצב שבו נפגעות ונפגעים כלל אינם יכולים להגיע לבית המשפט רק משום שהשנים חלפו.

חשוב להסביר: זהו חלקו הראשון של המהלך. המטרה שלנו ברורה – לבטל לחלוטין את ההתיישנות בעבירות מין שבוצעו בקטינים. יש עבירות שחומרתן אינה פוחתת עם השנים. כשם שרצח אינו מתיישן, כך גם עבירות מין חמורות נגד ילדים אינן צריכות להתיישן. מי שגזל מילד את ילדותו, את ביטחונו ואת עולמו הפנימי, אינו יכול ליהנות מהגנת הזמן בלבד. השנים אינן מרפאות את הפשע, והן אינן מפחיתות מחומרתו.

החוק שאישרנו הוא בשורה גדולה, אבל הוא גם התחייבות. התחייבות להמשיך ולעמוד לצד הנפגעות והנפגעים, להמשיך להקשיב להם ולהמשיך לתקן את מערכת המשפט כך שתשרת את הצדק. זהו חוב מוסרי של החברה הישראלית, ואנחנו נמשיך לפעול עד שנשלים אותו.

עוד ב-

המבחן של חוק התקשורת: מי יגן על הילדים מהסכנות במרחב הדיגיטלי?

לכתבה המלאה

*הכותבת היא חברת כנסת מטעם עוצמה יהודית, סגנית יו"ר הכנסת ויו"ר השדולה למניעת פגיעות מיניות בכנסת.