פרשת הזמר הידוע שקיים על פי החדש יחסי מין בהסכמה עם קטינה, מעלה שוב את הדיון בסוגיית איסור הפרסום, והתאמתה או חוסר התאמתה לעידן הרשתות החברתיות. שעות לאחר פרסום החשדות, נפוץ שמו של הזמר החשוד - שעל שמו ותמונתו (ועל כל שמות המעורבים ופרטי החקירה) הוטלו צו איסור פרסום - במאות סטטוסים ברשתות החברתיות, ומיד אחר כך בבלוגים שונים, בהם גם בלוג רכילות ידוע.

בבוקר שאחרי מתן צו איסור הפרסום, יודעים כבר רוב מוחלט של אוכלוסיית ישראל את שמו של הזמר החשוד. גם מי שאינו פעיל ברשתות החברתיות או נוהג לקרוא רכילויות, יכול לקבל את שמו של החשוד בהקשה של כמה מילות מפתח באלוהי המידע של העידן החדש - גוגל. המלך הוא עירום, ומפורסם.

מהו למעשה צו איסור פרסום? מבחינה משפטית, צו כזה ניתן מ-3 סיבות עיקריות: הגנה על קטינים, פגיעה בביטחון המדינה, חשש לפגיעה בהליכי חקירה של המשטרה, ושמירה על פרטיותו של אדם, במיוחד במקרה בו טרם הוגש נגדו כתב אישום, כמו במקרה דנן.

בשנים האחרונות, למדו הפרקליטים לעשות שימוש נרחב בבקשת צוי איסור פרסום ללקוחותיהם, כמעט בכל עניין ועניין. עו\"ד אורי קינן, מבכירי ה\"פליליסטים\", מצהיר בריש גלי בראיון לאתר mako

כי הוא \"מייעץ לכל נאשם שמגיע אליי, להוציא צו איסור פרסום\". באותו ראיון גם מודה עו\"ד קינן כי \"היום, יותר מתמיד, בית המשפט יאפשר בקלות יחסית, להוציא צו איסור פרסום. בתי המשפט מודעים לנזק שעלול להיגרם מחשיפה לא תקינה לתקשורת. כדאי מאוד להפנים מציאות זו\".

בתי המשפט אם כן, מסכימים כמעט באורח גורף להוצאת צווי פרסום על מגוון פרשיות ואישים. הם נתלים, בין השאר, בהנחיות פרקליט המדינה (מס\' 14.18) על איסור פרסום \"לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות\" שנתנו בשנת 2006 . בהנחיות אלו, מעמתת הפרקליטות 2 עקרונות משפטיים חשובים: הגנה על פרטיותו של אדם הנובעת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ו\"זכות הציבור לדעת\". במבחן המשפטי, מנצח לרוב עקרון ההגנה על הפרטיות. במבחן המעשי, נראה שכולם מפסידים: האדם החשוד, ששמו מפורסם כך או כך; המערכת המשפטית, ואפילו סביבתו של אותו חשוד, אישים חפים מפשע שלא עשו דבר, ולרוע מזלם הם עוסקים בתחום הנושק לפעילותו של אותו חשוד, זמרים אחרים - במקרה דנן.

במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מובאת הסברה הזו בצורה פשוטה: \"מרגע שאדם נכנס לספירה הציבורית, עליו להיות מודע לכך שהוא חשוף מבחינה תקשורתית, לטוב ולרע. כשם שהוא יכול לקדם את ענייניו בעזרת התקשורת, הוא יכול גם להיפגע. אלו כללי המשחק. לכן, כאשר מדובר באנשי ציבור ראוי להגדיר את הזכות לפרטיות ולשם טוב שלהם בצורה יותר מצומצמת. בנוסף, מניעת פרסום שם החשוד תביא לפרסום כוללני של פרטי הפרשה, מה שיטיל צל כבד על קבוצה גדולה של אנשים. לכן, מול זכותו של היחיד לשם טוב עומדות זכויותיהם של כל חברי אותה קבוצה לשמם הטוב\".

ובמציאות: הכל פרוץ

אולם כל הדילמות המשפטיות והציבוריות הללו, מתנפצות אל מול המציאות של ימינו, זאת של רשתות חברתיות וסמארטפונים, שהופכות את צווי איסור הפרסום לחוכא ואטלולה, באופן גורף. הפייסבוק כבר מזמן הפך ל\"בית דין שדה\" של חשדות והאשמות, ועל כל סטטוס מוצדק על פיצרייה שמכרה או לא מכרה למוגבלים, יש 2 סטטוסים אחרים שמוציאים להורג (תקשורתית) אנשים על לא עוול בכפם מפאת מידע חסר או מגמתי (כמו במקרה של נהג האוטובוס והנוסעת עם עגלת הילדים) או מתוך נקמנות לשמה. כך למשל, מספר \"המוצאים להורג\" תקשורתית של בני זוג שרצו לנקום זה בזו או להפך, עולה מדי יום בטור הנדסי.

המציאות החברתית-מקוונת הזו מחייבת בחינה חדשה של נושא איסור הפרסום בתוך התקשורת החדשה. ביד אחת מקבל עיתונאי צו איסור פרסום גורף על שמו של חשוד מסוים, ובידו השנייה הוא מספר ל\"חבריו\" בפייסבוק את שמו המלא ופרטיו של החשוד, \"בינינו בלבד\". גם כלי התקשורת הממוסדים לא נמנעים לפרסם פרשיות ביטחוניות עליהן הוטל איפול, תחת הקריצה המתבקשת \"לפי מקורות זרים\".

האם צריך לבטל כליל את צווי איסור הפרסום? לא. בנימה אישית, מאוסה עלי גם טענתם של חלק מהבלוגרים לפיה הם למעשה אבירי חופש המידע, ויעשו הכל כדי להגן על הדמוקרטיה. מהיכרות אישית עם חלק מהם, אני יכול להעיד שהעיקרון היחיד המנחה אותם הוא מספר הכניסות לבלוג.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה הפשוטה שברוב המוחלט של המקרים, האורווה נסגרת לאחר שכל הסוסים ברחו מזמן. זו המציאות. ובמציאות זו, הסוסים הללו דוהרים באוטוסטראדת המידע ומפיצים מידע שחלקו נכון, חלקו מעוות לחלוטין, וחלקו פוגע בחפים מפשע. במציאות זאת, אין למדיניות מתן צווי איסור פרסום באופן גורף זכות קיום.

המדיניות של מתן צווי איסור פרסום, צריכה להשתנות לא מפני שחל שינוי כלשהו בכבוד האדם וחירותו, או בזכותו של הציבור לדעת או לא. היא צריכה להשתנות כי אנחנו השתנינו. בוקר טוב, התעוררו ותריחו את הקפה, או שפשוט תפתחו את הסמארטפון.

אורי רודריגז-גרסיא הוא יועץ תקשורת ושיווק עצמאי בחברת MEDIA UR