'טרחנות בנסיבות מחמירות' - ב-3 מילים קטל העיתונאי עמית סגל את תלונתי לוועדת האתיקה לגבי החסימות השרירותיות שיאיר לפיד מבצע בעמוד הפייסבוק שלו. חברו מערוץ 10, עקיבא נוביק, הצטרף ולגלג על הנושא במרחבי הטוויטר ללא הרף.

האמת היא שהבדיחות והשימוש הוורסטילי של נוביק בביטוי בו בחרתי ("סוגיה עקרונית וחשובה") היה משעשע. מאוד. אבל הטריד אותי שבמקום לקדם דיון ענייני בסוגיה שמעניינת רבים, השניים ניסו להרוג אותה. האם זו תפנית מדאיגה בקריירה זוהרת של שני כתבים נשכנים ועתירי-סקופים? הרי גם אם הקובלנה מנותקת מהמציאות (היא לא - ויעידו מאות תגובות של נחסמים אחרים) - למה לבחור בצד של בעל השררה?
 

חסרי המגפון והמיקרופון

 
העיתונות נועדה לייצג גם את חסרי הממון והמגפון, ובוודאי את אלו שלא נהנים ממיקרופון צמוד. המקרה הנוכחי סמלי, וחרף הלצותיו (המצחיקות) של נוביק – בהחלט עקרוני. למגינת ליבה של התקשורת המסחרית, עם ישראל עבר דירה - לרשתות החברתיות. במקום ניתוחים חד צדדיים הוא זוכה להשתתף שם בדיונים סוערים. רבים מהדיונים האלה מתנהלים בדפי הפייסבוק של הפוליטיקאים, שחלקם משתתפים בהם בעצמם.

הציוץ של אביטל בטוויטר

אבל כפי שנוביק וסגל יודעים היטב, בכובעם כמו"לים, חלק מן הפוליטיקאים מנצלים את כוחם החדש בצורה לא הגונה. הם מעדיפים מחמאות וליטופים, וכיוון שכעת הם יכולים לייצר דיונים סטריליים, זה בדיוק מה שהם עושים: חוסמים גולשים ביקורתיים ומונעים מהם להגיב בדפים שלהם.

עד כמה המצב אבסורדי? אחרי שיאיר לפיד - עיתונאי עבר (אף שמיום ליום אני מתקשה יותר להאמין בכך) - נמנע מלהגיב לשאילתות שלי, כתבתי בדף הפייסבוק שלו: 'מדוע אתה לא עונה לשאילתות העיתונאיות שלי?'. בתגובה נמחקה השאלה ונחסמתי מהדף. 

ראש הממשלה נתניהו, שלא התראיין מאז הבחירות כיוון שלדבריו הוא בדיאלוג ישיר עם הציבור באמצעות הפייסבוק, קיבל דרך החסימות 'פטור' משאלות קשות.

הציוץ של סגל

הרשתות הן כיכר העיר החדשה ופוסטים בפייסבוק הם אסיפות עם מודרניות. 120 חברי הכנסת אינם אזרחים פרטיים אלא אנשי ציבור. בדפים שלהם לא תמצאו מחשבות פילוסופיות על החיים לאחר המוות וגם לא התלבטויות על עיצוב הסלון. 99% מן הפוסטים שלהם עוסקים בפוליטיקה, ואת הדפים מְתָפעלים צוותים שאנחנו מממנים. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם מאבטח מטעם המדינה שיבעט החוצה אדם השואל באסיפה פוליטית 'מר לפיד, מדוע אינך עונה לשאילתות?'
 

היד החוסמת הנעלמה

 
כעיתונאי אני יכול, כמובן, לחיות עם ההדרה. יש לרשותי שלל במות חלופיות שבהן אני יכול להתבטא (אם כי הייתי שמח להאיר את השגיאות של הפוליטיקאים בדפיהם - שם כאמור הציבור נמצא). אבל כפי שאישור הכניסה לכנסת שנלקח ממני החצין את ההליך הבלתי-שקוף שבו ניתנת גישה לבית הנבחרים ושלל הבעיות שהדבר יוצר, כך נחשפתי בחודשים האחרונים לאינספור אזרחים אחרים שהושתקו בפייסבוק אף שלא עברו על שום כלל.

היד על הדק החסימה נעשית כה קלה עד שעו"ד יהונתן קלינגר, למשל, שסייע לי לנסח תלונה בנושא לוועדת האתיקה, נחסם מהקיר של לפיד מבלי שכתב עליו דבר! כשהתלונן בפני צוות 'יש עתיד', הוסבר לו שעבר על כללי העמוד. כשביקש קלינגר להבין איזה כלל, צוות 'יש עתיד' נעלם.
 

"לתבוע עלבונם של גלמודים"

 
אחד מתפקידי העיתונות, לדעתי, הוא "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, ולהציל עשוק מיד עושקו". בעידן הדיגיטלי פירוש הדבר גם לאפשר לכמה שיותר מן ההמונים להשתתף במשחק הדמוקרטי.

האם סגל ונוביק, שלעולם לא ייחסמו כי מאחוריהם גב של כלי תקשורת חזק ואף משוחחים עם פוליטיקאים מדי יום ביומו, אינם יכולים להבין שברגע החסימה, האזרח הפשוט מרגיש כמי שלשונו נעקרה? ששרירותיות היא ההפך מדמוקרטיה? או שאולי ככאלו החוסמים ביד נדיבה בעצמם, השניים לא יכולים להזדהות עם חוסר האונים שחשים יותר ויותר חסומים - ולכן לא מבינים מדוע מדובר בדיון גם עקרוני וגם חשוב?

מצחיק: נוביק בספין אוף על ה"סוגיה" של אביטל בטוויטר

לבסוף, קל לתייג את המהלך שלי כטרחנות ולזלזל בו. אך למעשה, רוב היוזמות והפרויקטים שקידמתי עד היום היו "טרחניים" להחריד - מספירת נכסי ח"כים ועד מעקב מדוקדק אחר שעות הנוכחות שלהם בכנסת.

אין עוררין על כך שנוביק וסגל הם כתבים מצוינים, אך דרכי עבודה 'לא-טרחניות' עוזרות  לשמר את הסטטוס קוו. ביקורת וחשיפה נוקבת בפריים-טיים על מהלך נלוז תרעיד את אמות הסיפים, אך לרוב תתאייד באותו פרק זמן. על אחת כמה וכמה כשהשניים נוהגים להקניט את מושאי סיפוריהם בחיוך שמבליע סאבטקסט: אין חדש תחת השמש, וגם לא יהיה.

אם עיתונאים יהיו קצת יותר טרחניים ו"מתישים" (כפי שכינה אותי העיתונאי חיים לוינסון) – אולי חלק מן העוולות שהם מפרסמים היו נפסקות. אין צורך בתלונה לוועדת האתיקה, אבל "חפירה", עיסוק חוזר, ו"היטפלות' לקטנות" יכולים לשרת את האזרח לא פחות מפרשנויות נוקבות. טרחנות היא עיתונאות. ולא סתם עיתונאות, אלא עיתונאות שמשנה מציאות.