עולם התרבות הישראלי עצר את נשימתו הבוקר (חמישי) עם הידיעה על מותו של השחקן והיוצר רמי הויברגר בגיל 61. יותר משחקן ענק הלך לעולמו. נדם קול ייחודי, כזה שידע לפרק ולבנות מחדש את הנפש הישראלית על הבמה ועל המסך. הויברגר לא רק גילם דמויות, הוא החזיק מראה מול פני החברה, מראה שלעיתים שיקפה אבסורד קומי מצחיק עד דמעות, ולעיתים אמת טרגית וכואבת כל כך, שהיה קשה להביט בה.

מהחמישייה ועד קרמבו: הצחוק שתמיד הסתיר כאב
המסע אל לב יצירתו מתחיל בצחוק. ב"החמישייה הקאמרית", הוא היה הזיקית, הבורג המרכזי במכונה ששינתה את פני הסאטירה בישראל. הוא היה הפקיד המתוסכל, איש הצבא היהיר, האינטלקטואל המיוסר. משם, דהר אל הפנתיאון של הקאלט הישראלי כסא"ל אלון "קרמבו" שגיב ב"מבצע סבתא". הברק בדמותו נבע מהרצינות התהומית שבה גילם אותה. הוא לא שיחק קומדיה, הוא שיחק אמת. האמת על איש צבא ששפתו מורכבת מנהלים ופקודות, והוא אבוד לחלוטין מחוץ לה. רבים לא שמו לב, אבל מתחת לשכבות הצחוק, הויברגר כבר אז שתל את זרעי הטרגדיה: הגבר הישראלי החזק, שקשיחותו היא בעצם פגיעותו הגדולה ביותר.

מול המראה השבורה: התפקידים שחשפו את פצעי החברה
הזרעים הללו נבטו והפכו ליער שלם בתפקידיו הדרמטיים. הרגע המכונן הגיע ב"מונולוג של יגאל עמיר". שם, מול אומה המומה, הוא לא גילם מפלצת, אלא את "הילד של כולנו", את הבנאליות המטרידה של הרוע, ואילץ אותנו להביט בפנים שחשבנו שלעולם לא נזהה כמשהו משלנו. זו הייתה אמנות אמיצה, כזו שלא מפחדת לגעת בעצבים החשופים ביותר. האומץ הזה המשיך איתו לסדרת המופת "בטיפול", שם גילם את מיכאל, טייס קרב גיבור ושבור. הוא היה התגלמות הפער הבלתי נסבל בין דימוי הגבר הישראלי השותק והחזק, לבין הנפש הפצועה והמדממת שבפנים. הוא הפך, במידה רבה, לשחקן שלכד באופן המדויק ביותר את הסדקים במיתוס הישראלי.
 

האמנות שנולדה מהכאב: החשיפה האמיצה מאחורי הקלעים
היום אנחנו מבינים שהאמינות הכואבת הזו לא נולדה בחלל ריק. בשנותיו האחרונות, הויברגר בחר באומץ לחשוף את המאבק הפרטי שלו, שהיה סוער לא פחות מתפקידיו הגדולים. הוא דיבר בפתיחות על "דיכאון מז'ורי" שהפיל אותו לבור עמוק, על אבחון כדו-קוטבי, על רעידות בלתי נשלטות ועל חודשים ארוכים שבהם היה כלוא במיטתו, מתחת לשמיכה. לבסוף, חשף גם את המאבק במחלת הסרטן. נדמה שיכולתו לגלם דמויות שבורות נבעה מהיכרות אינטימית עם אותם אזורים אפלים בנפש האדם. האמנות והחיים היו שלובים זה בזה, והכאב האישי העניק למשחק שלו מימד נוסף של אמת מזוקקת.

איש של קצוות: על הגאונות, הפגמים והאש הפנימית
אי אפשר להתעלם מהצדדים האחרים, מהאיש שהיה חי בקצוות. דעותיו הפוליטיות הנחרצות, והסערות הציבוריות שליוו אותו, היו חלק מאותה אש פנימית בוערת שהפכה אותו לשחקן כה מהפנט. הוא טען כי תשלום מחיר מקצועי על דעותיו, והיה מעורב במחלוקות ציבוריות. להתעלם מכך יהיה לצייר דיוקן חלקי. הוא היה אדם מורכב, פגום, אנושי - והגאונות שלו נבעה גם מהפגמים הללו.

מורשת של ילד נצחי: "להישאר ילד לנצח"
מורשתו חורגת מרשימת תפקידים מפוארת. הוא הותיר אחריו פילוסופיה של אמן. "יצירה היא... תהליך למידה אינסופי, וכך אתה תמיד בשנה ראשונה בבית ספר שלא יסתיים אף פעם", אמר פעם. הוא הגשים את חלום הילדות שלו, לעמוד על הבמה שחלף על פניה כל בוקר בדרך לבית הספר, ולא שכח לרגע איזה בר מזל הוא. "מה יכול להיות יותר טוב מכך שישלמו לך להישאר ילד?".

עוד ב-

אבל בעולם התרבות בישראל: השחקן רמי הויברגר הלך לעולמו בגיל 61

לכתבה המלאה

רמי הויברגר היה הילד הזה, ששיחק ברצינות תהומית, שהעז להביט אל התהום ולא פחד ממה שראה שם. לכתו מותירה חלל עצום, לא רק כי אבד שחקן ענק, אלא כי המראה שהחזיק מולנו התנפצה, והותירה אותנו להביט בעצמנו, לבד.