תרבות ופנאי

יפהפה, סוחף ומקורי: "עצמאות" הוא הישג מרשים של הקולנוע הישראלי

עם 16 מועמדויות לפרסי אופיר וסיבוב מוצלח בפסטיבלים, הדרמה החדשה של משה רוזנטל מחזירה את אסי כהן למסך הגדול אחרי היעדרות ארוכה ומציגה סיפור משפחתי מטלטל ויוצא דופן

אביב עגיב | 3/9/2026 12:47 עקבו אחרינו בגוגל

אסי כהן ב"עצמאות" (צילום ורד אדיר, באדיבות סרטי "יונייטד קינג")

"עצמאות", שעולה היום (חמישי) בבתי הקולנוע, מגיע עם 16 מועמדויות לפרסי אופיר, אחרי סיבוב בפסטיבלים ועם סיכוי לא רע להיות נציג ישראל לאוסקר. הוא גם מחזיר את אסי כהן למסך אחרי היעדרות ארוכה ומגיע שלוש שנים אחרי "קריוקי", סרטו הקודם והמצליח של הבמאי משה רוזנטל.

הדבר הראשון שבולט ב"עצמאות" הוא כמה יפה הוא נראה. העלילה מתחילה בסוף שנות ה־80, ורוזנטל והצלם זיו ברקוביץ' בונים את התקופה לפרטים: הבתים, הבגדים, הצבעים, הרחובות והמוזיקה. לא מדובר רק ברקע לעלילה. יש משהו בצבעוניות ובשמחת החיים שנמצאות לכאורה על המסך שעומד כל הזמן מול מה שקורה בתוך המשפחה. ההשוואה לאלמודובר, שכבר עלתה סביב הסרט, לא מופרכת.

במרכז הסיפור מאיר שבת (אסי כהן), נהג מונית הנשוי לבלה (קרן צור), קוסמטיקאית ואם שלושת ילדיו. בועז בן ה־12 נמצא רגע לפני בר המצווה שלו כשהוא מגלה סוד על אביו. מכאן הוא מקבל החלטה שתשנה את המשפחה כולה. עשור לאחר מכן בועז, עכשיו בגילומו של עידו טאקו, חוזר להתמודד עם מה שקרה ועם החלק שלו בו.

אפשר היה בקלות להפוך את "עצמאות" לסיפור על הסוד הזה, אבל רוזנטל מתעניין דווקא במה שהוא עושה לאנשים. בבושה שהוא מייצר, באשמה שבאה אחריה, בהסתרה, בהדחקה ובכעס. כל דמות לוקחת את הדברים האלה למקום אחר, ובדרך פוגעת במישהו אחר.

וזה גם מה שמונע מהסרט ליפול לחלוקה צפויה של קורבנות ואשמים. כולם כאן קורבנות במידה מסוימת. גם מי שפוגע. לפעמים דווקא מי שנפגע הוא זה שפוגע באדם הבא. רוזנטל לא מנקה אף אחד מאחריות, אבל הוא גם לא ממהר להעמיד אף דמות למשפט.

בתוך זה נמצא גם העיסוק בגבריות רעילה. לא הגרסה הברורה והקלה שלה, אלא זו שנמצאת בבושה, בהסתרה, בחוסר היכולת לדבר ובפחד להיות משהו אחר ממה שמצופה ממך. יש לחומרים האלה קשר ברור לחוויה הלהט"בית – רגשות אשם, הסתרה והדחקה הם דברים שלהט"בים רבים מכירים – אבל "עצמאות" לא הופך אותם לעניין מגזרי. בסופו של דבר, אלה רגשות מוכרים מאוד גם מחוץ לסיפור הזה.

אסי כהן עושה כאן תפקיד אדיר ומרגש עד דמעות, זאת בעיקר שמאיר אף פעם לא הופך לדמות שקל לאפיין עד הסוף. אפשר לכעוס עליו, לרחם עליו ואפילו גם לבוז לו והמורכבות שלו היא הפורטה שלו בסרט. קרן צור טובה מאוד כבלה, אמא ורעיה שנאלצת להתמודד עם מציאות משפחתית מטלטלת מזו שחשבה שהיא חיה בה וגם היא קורבן של המציאות.

יאיר מזור, שמגלם את בועז הצעיר, הוא אחת ההפתעות הגדולות של הסרט. הוא פשוט מרהיב. יש עליו חלק לא קטן מהסרט והוא מחזיק אותו בטבעיות, בעיקר ברגעים שבהם הוא לא אומר דבר. עידו טאקו מצוין כבועז הבוגר, ומצליח לגרום לכך שהילד מהחלק הראשון עדיין יהיה נוכח בדמות עשר שנים אחר כך. טאקו הוא שחקן צעיר עם נוכחות יוצאת דופן, ונראה שהוא עוד יגיע רחוק.

לצד המשחק, הצילום של זיו ברקוביץ' הוא מהדברים הטובים בסרט. השחזור התקופתי מדויק בלי לצעוק "שנות השמונים", והשימוש במוזיקה ובפופ של התקופה משתלב בו בטבעיות. "עצמאות" הוא סרט מאוד מעוצב, אבל ברוב הזמן העיצוב משרת את הסיפור ולא להפך.

ורד אדיר, באדיבות סרטי "יונייטד קינג"

יש בו משהו מ"הפייבלמנים" של ספילברג ומשהו מ"איים אבודים" של רשף לוי, לאו דווקא בעלילה, אלא ביכולת להציג מבט על תא משפחתי מעורער דרך עיניים של ילד שמגלה דברים שלא היה אמור לדעת, ובהבנה המאוחרת יותר של מה שהגילוי הזה עשה לו. לצד ההשפעות האלה, רוזנטל מצליח לשמור על קול ייחודי משלו.

"עצמאות" אינו סרט על זהות מינית. המיניות היא חלק מהעלילה, אבל הסיפור נמצא במקום אחר: ביחסים בין הורים לילדים, בגבריות, בבושה ובאשמה, ובדברים שמשפחה שלמה לומדת לא לדבר עליהם. העובדה שאין כאן אשם אחד וגם לא קורבן אחד היא בדיוק מה שמונע ממנו להפוך לסיפור צפוי. כולם נושאים משהו, כולם מסתירים משהו, ובסופו של דבר כולם גם משלמים על זה.