בשקט אבל בעקביות, ממשיכה מערכת הבנקאות בישראל להגדיל את רווחיה על גבו של הציבור. חמשת הבנקים הגדולים סיימו את שנת 2024 עם רווח נקי מצרפי של כ־29.7 מיליארד שקלים, עלייה של 15% לעומת השנה הקודמת. 

זהו מספר מרשים ובעיקר מטריד. הרווח הזה לא נובע מחדשנות או מיעילות תפעולית, לא נובע מרווחי הון בשל השקעות מוצלחות ושגשוג הכלכלה הישראלית, אלא נובע בעיקר מהפער העצום שבין הריבית שהבנקים גובים מהציבור על הלוואות, משכנתאות ומינוסים, לבין הריבית הזעומה שהם משלמים על יתרות מזומנים בחשבונות העו"ש. מדובר בפער שיטתי, כמעט מובנה, המייצר מצב שבו הציבור מממן את שורת הרווח של הבנקים – לעיתים בלי לדעת בכלל.

על פי הנתונים, הציבור מחזיק למעלה מ־220 מיליארד שקלים בחשבונות עו"ש ורק חלק קטן מהכסף הזה זוכה לריבית וגם אז – בשיעור נמוך במיוחד. הכנסת אמנם העבירה לאחרונה חוק חשוב, המחייב את הבנקים לשלוח ללקוחות התראות על כספים רדומים והמלצות לחיסכון במסלולים אלטרנטיביים, אבל במציאות הדברים נראים אחרת.

בתמונה: ד"ר יעל בנבנישתי, (צילום: רמי זרנגר)

מה הועילו חכמים בתקנתם, אם ממילא רוב הציבור בישראל אינו מבין את האפשרויות שמונחות בפניו? במדינה שבה אין חובה ללימודי ליבה, אין חינוך פיננסי מינימלי והציבור נדרש להבין בעצמו מונחים כמו "ריבית ריאלית", "פיקדון צמוד", או "מדד תשואה" – איך נוכל לצפות לבחירה מושכלת? מדוע מגלגלת המדינה את האחריות לציבור ולא דורשת ריבית מינימלית על יתרות מזומנים בעו"ש? 

צדק אביגדור ליברמן, שפעל שוב ושוב כדי לקדם לימודי חובה בסיסיים וחינוך פיננסי בגיל מוקדם- אך דבר לא השתנה. כך, הציבור ממשיך להישאר מאחור – מבולבל, חשוף ולרוב שותק. הבעיה, אם כן, אינה רק כלכלית אלא שלטונית. ממשלה שבוחרת לא להשקיע בחינוך פיננסי, לא לפתוח שווקים לתחרות ולא לשבור מונופולים, למעשה בוחרת להגן על קבוצות הכוח על חשבון כלל האזרחים.

בינתיים, הבנקים ממשיכים ליהנות. לא רק מעמלות וריביות מופרזות, אלא גם מהעדר רגולציה אפקטיבית ומהיעדר דרישה ציבורית אמיתית לאחריות תאגידית. האחריות הזו, בישראל של היום, מתמצה לרוב ביום המעשים הטובים – קמפיין שנתי נוצץ, שמצטלם טוב. 

מה עם שאר 364 הימים? איפה ההקלות ללקוחות בני 70 שמנהלים את אותו חשבון באותו בנק כבר חמישה עשורים? איפה ההתחשבות בחיילי מילואים עצמאים או בנשות המילואימניקים, שאיבדו הכנסה בשל השירות הממושך אך ממשיכים לשלם ריבית כאשר הם במינוס מעל 10,000 שקלים כאילו היו לקוחות בעייתיים? 

אפשר גם אחרת. אפשר לקבוע תקרה לפער בין ריבית על אשראי לריבית על פיקדונות, בהתאם לריבית בנק ישראל. אפשר לתגמל לקוחות ותיקים – לא בעט עם לוגו, אלא בביטול עמלות או תנאים מועדפים. אפשר לאפשר לגופים חוץ-בנקאיים להציע פיקדונות כדי ליצור תחרות אמיתית. אפשר לבטל עמלות למשפחות חיילי מילואים ובעיקר – אפשר להבין שאחריות תאגידית הינה חוב מוסרי בסיסי למי שמממן את המערכת: הציבור.

אם הבנקים לא יתעוררו מעצמם, הרגולטור יידרש להיכנס לתמונה. ואם גם הוא לא יפעל – הציבור ימשיך לשלם את המחיר. לא רק בכיס, אלא גם בתחושת האמון שנשחקת, בתחושת ההוגנות שנעלמת, ובעתיד הכלכלי שנראה רחוק יותר מיום ליום. הגיע הזמן להזכיר למערכת הבנקאית מי באמת הלקוח כאן – ולממשלה מי אמור לשרת את מי. 

כדאי שהבנקים עצמם יקדימו ויפעלו ליצירת רגולציה עצמית הוגנת ושקופה – כזו שתגדיר גבולות לפערי ריביות, תגמולים ללקוחות ותיקים, והתייחסות שוויונית לכלל האוכלוסייה. זה לא רק יעשה טוב לציבור – זה גם יחזק את מעמדם של הבנקים עצמם, שיזכו באמון מחודש, יציבות ארוכת טווח ותדמית חיובית, דווקא בתקופה שבה הציבור מחפש ערכים ולא רק מספרים.

עוד ב-

מול מערכת פיננסית, בירוקרטית ומסורבלת אנחנו הכי לא 'ישראלים'

לכתבה המלאה

הכותבת היא ד"ר יעל בנבנישתי, משנה למנכ"ל חברת אינשורטק ישראל.