אחרי שישראל כבר כמעט התייאשה מאירופה, מומלץ לעיין בתוצאות המפתיעות של הצבעת הקהל באירוויזיון ולחשוב על העניין מחדש. דווקא אירופה העוינת העלתה את ישראל לחצי הגמר, ובגמר זכתה ישראל במקום השני המפתיע מאוד. קולות המצביעים ביבשת העניקו ל"מישל" הנהדר של נועם בתן (שסיפק ביצוע איכותי ומרגש בנסיבות מאתגרות) את המקום השני. 

אני זוכר שכאשר עמדתי בראש הוועדה הישראלית לבחירת השיר הישראלי לאירוויזיון 1998, כשרק הוועדות "המקצועיות" בכל מדינה בחרו את הזוכים, בלי הצבעת הקהל הכללי. הבנתי  את האופי הברור של חברי הוועדות, ולכן הובלתי את הבחירה בשיר "דיווה" של דנה אינטרנשיונל, שזהותה ואישיותה עדיין היוו אז סנסציה ששווה ניצחון.

מעבר לשירים ולתחרויות, כבר עשרות שנים אנחנו רואים את ההידרדרות המתמדת ביחסה של אירופה לישראל. המנהיגים האירופאים בני הדור הקודם אהדו את ישראל באופן הכי בסיסי והשאירו את שנאת ישראל לשוליים השמאליים והירוקים.

בריטניה הייתה בסיס שמרני איתן החל במרגרט תאצ'ר, ג'ון מייג'ור ועד בוריס ג'ונסון, רישי סונאק ועד ליז טראנס. כך היה גם בגרמניה עם אנג'לה מרקל במשך 16 שנים וכך היה עם סילביו ברלוסקוני באיטליה במשך כעשור, ובספרד עם חוסה מריה אסנאר ובצרפת עם ניקולא סרקוזי.

אולם, הדמוגרפיה שינתה את אירופה. המהגרים החדשים מארצות האיסלאם חברו לפעילי מפלגות הירוקים, לפרוגרסיביים ולסוציאליסטים כדי ליצור מחנה שמאל אדום-ירוק אנטי-ישראלי קיצוני. חיבור זה של המהגרים ושל השמאל הפופוליסטי הוביל את הקוליאציות האלו לשלטון בכמה מדינות אירופה והכתיב קו שונה מאשר בעבר, שהושפע מאוד משיקולים פוליטיים פנימיים. 

מאז 7 באוקטובר 2023, נדמה שאירופה התהפכה סופית על ישראל: הפגנות אלימות ברחובות, שימוש ברטוריקה אנטישמית קיצונית, פעולות אגרסיביות של ממשלות וארגונים נגד ישראל ואווירה של חוסר ביטחון לישראלים ויהודים ברחבי היבשת -  דווקא אחרי הטבח שהתחולל בישראל - הנורא ביותר מאז השואה שהתרחשה על אדמת אירופה. 

אז איך הקהל באירופה בחר את "מישל" למקום השני? הרוב באירופה אמנם עדיין עוין את ישראל, חלקו האיסלמי והקיצוני אפילו שונא ומפגין עם דגלי פלשתין, אבל יש מיעוט אירופי שרואה את ישראל באור טוב מאוד. רבים ביבשת רואה את ישראל כאמיצה, כעומדת מול הג'יהאד האיסלאמי המסוכן, זאת בניגוד למדינות שלהם, שהולכות ונכבשות מבפנים על ידי מיליוני מהגרים שמסרבים לקבל את כללי המשחק המקומיים ביבשת ואף מנצלים את החולשה הליברלית כדי להשתלט עליהן תרבותית, פוליטית ודתית.

המצביעים האירופאים שתומכים במפלגות הימין השונות לא רק זועמים על הכניעה לכיבוש מבפנים של מהגרים, אלא גם על מנהיגי השמאל, שמייבאים מהגרים כדי שיבחרו בהם, בלי להבין שהשלב הבא הוא שהם עצמם יזרקו.

כך, למשל, חברים בספרד מספרים שיש זעם עצום על ראש הממשלה הסוציאליסט פדרו סאנצ'ס, שמעניק מעמד חוקי לכחצי מיליון מהגרים (ומצביעי שמאל פונטציאליים), רק כדי להציל את הקריירה הפוליטית שלו ושל מפלגתו, שמתרסקות לאור האשמות קשות בשחיתות ובניהול כלכלי כושל.

אז האם ההצבעה לישראל הייתה טקטית (כפי שוודאי יטענו שונאיה הרבים ביום שאחרי ההישג המכובד מאוד בווינה) או אותנטית? ניתוח של מגמות ההצבעה אמש מראה כי רק חלק מהמצביעים ריכז הצבעה לישראל, בעוד שרוב המצביעים חילקו את ההצבעה בין המדינות לפי שיקול דעתם המוזיקלי.

למעשה, זה מה שאנחו רוצים מאירופה - לא אהדה אוטומטית, אלא אוביקטיביות הוגנת - השילוב הזה הביא לכך שישראל דורגה במקום השני באהדת הקהל. למעשה, יש האומרים שהחלטת האירוויזיון להעניק לשופטים 50% מהמשקל בהצבעה נבעה מלקחי השנה שעברה, אז יובל רפאל זכתה במקום השני, שזעזע את שונאי ישראל וגם כמה בכירים בהנהלת האירוויזיון.

עוד ב-

נועם בתן נחת בישראל ופנה לציבור: "מבקש מאיתנו לעשות מאמץ"

לכתבה המלאה

כך או כך, נדמה שהמסקנה הפוליטית מהאירוויזיון היא שאסור להתייאש מאירופה. גם במאפלת השנאה שאופפת אותה עדיין אפשר למצוא בה קולות בטוחים, נחושים וברורים שמעריכים ואף מעריצים את ישראל. להם בהחלט שווה להעניק דוז פואה בכל ימות השנה.