הקניונים כופפו את הממשלה, ומי ימצא לאנשי התיירות עבודה?
שתי רשתות הקניונים, שיחד כבר הרוויחו מעל מיליארד שקל רק השנה, הפכו לקרקס את ההגבלות של ראש הממשלה למאבק באומיקרון. בצד השני של הסקאלה, עובדי התיירות הוותיקים נשלחו לחפש ג'וב חדש - מבלי שמישהו ידבר על הפיל בחדר: מדינת ישראל מעולם לא בנתה מערך הכשרות רציני, שיאפשר הסבות מקצועיות באמצע החיים. איך אפשר להתמודד אחרת עם הכורח להחליף את מקום העבודה?
כמה חודשים אחרי שהודיע באבחת גרזן על פיטורי כ-1,700 עובדים מ"טבע", במה שהפך לאחד הקיצוצים החדים בישראל מאז ומעולם, הזדמן לי לשאול את מנכ"ל החברה הדני, קאר שולץ, עד כמה הופתע מעוצמת המחאה שהופנתה גם לעברו.
הוא לקח נשימה עמוקה והודה שלא חזה מראש את עוצמת הסערה הציבורית שעתידה להתעורר. "מבחינתי ברור שהפירמה צריכה לעשות את מה שטוב לבעלי המניות" – הסביר לי שולץ מבלי להתנצל - "ובמובטלים חייבת לטפל המדינה, באמצעות הכשרות מקצועיות".
גם כשזומן לפגישה בהולה בלשכתו של נתניהו בירושלים, שולץ שמר על אותו הקו התקיף: "עדיף לא לבזבז את הזמן של שנינו", אמר בפנים חתומות לראש הממשלה לשעבר, כשזה ביקש ממנו לצמצם את היקף הפיטורים "לפחות בירושלים"; "בוא נתמקד בלדאוג לעתיד העובדים שיעזבו, איך נכין אותם ביחד לחזור לשוק העבודה כמה שיותר מהר".
זה לא היה רק מס שפתיים. שיח החירשים של שולץ ונתניהו שיקף במידה רבה את הפער התפיסתי בין השוק בישראל, ששואף להגן על משרות קיימות גם כשהן כבר לא בהכרח יעילות מתוך תפיסה שאין למפוטר אלטרנטיבה, לבין המודל הסקנדינבי, שמכונה בקיצור Flex-Security – שילוב של ביטחון מרחיק לכת לעובד, עם גמישות נרחבת למעסיק.
ההיגיון הבסיסי פשוט: כיוון שענפי המשק עוברים טלטלות ללא הפסקה - מוטמעות בהם טכנולוגיות, מתעדכנת עליהם הרגולציה, פוקדים אותם לעיתים משברים - טבעי שבנקודת זמן זו אחרת, תפקיד שאדם מילא בהצלחה לאורך עשרות שנים, מתייתר באופן זמני או קבוע. כאן, לתפיסת הצפון-אירופיים, מגיע מבחנה הגדול של הממשלה: האם היא מסוגלת להכשיר את מי שנפגעו מהשינוי, למקצוע דומה הנדרש יותר במשק באותו הרגע? האם בתקופת הביניים שעד להשתלבות מחדש בעבודה, המדינה יודעת לספק להם רשת ביטחון לקיום בכבוד?
מדיניות רווחה מודרנית בנוסח דנמרק או נורבגיה איננה הגנה על מקום העבודה או על העיסוק הנוכחי דווקא, בטח לא בכל מחיר, אלא על העובד עצמו ועל התפתחות הקריירה שלו. זה, בערך, מה שניסה המנכ"ל להסביר לראש הממשלה לפני 4 שנים בדיוק, אך הדיון העקרוני הוחמץ בצל סערת הפיטורים בענקית התרופות השוקעת.
בסיפור על שולץ, נתניהו ו"טבע" נזכרתי בשבוע שעבר, בעקבות הזעם המוצדק שעוררו שרי התחבורה והאוצר בהתייחסותם הבוטה לקריסה אחרת, הפעם של ענף התיירות: ליברמן צוטט מישיבה סגורה כמי שמייעץ לסוכני הנסיעות "שיחפשו עבודה חדשה", ומיכאלי טענה ש"לגיטימי להקריב את הענף" כדי לשמור על מדינה פתוחה.
קאר שולץ צילום: פלאש 90
אם נניח לסגנון הלא-ראוי בצד, שניהם תיארו מציאות קיימת: הממשלה אכן פוגעת בחברות התעופה, במורי הדרך, במלונות ובנהגי ההסעות כשהיא מטילה איסור גורף על כניסת מבקרים לישראל מחשש להתפרצות וריאנט האומיקרון; זוהי "הקרבה" פר-אקסלנס, וקשה להימנע מלהבחין בה גם ללא הדיאגנוזה של שרת התחבורה.
וכן, עוד לפני הצעד הזה, מס' התיירים הזרים בישראל צנח בצל המגפה בכ-93% השנה, לעומת הנתון המקביל ב-2019, כך שחלק ניכר מהשחקנים בענף (במיוחד הקטנים) נאלצו ממילא "לחפש עבודה" כפי שהמליץ להם שר האוצר. מדוע הם זעמו כל כך לשמוע מחברי הממשלה, את מה שרובם חווים על בשרם ובכיסם בין כה וכה?
התשובה היא בעיקר מה שחסר בהתבטאות הזו - מתווה שיקשור בין הקריסה (הזמנית, יש לקוות) של התיירות, לבין פתרונות מעשיים שתספק הממשלה לנפלטים מהענף: מערכת הכשרות במימון המדינה כדי לגוון את המיומנויות המקצועיות שלהם, יחד עם מלגות קיום נדיבות שיאפשרו להם להתאושש ופיצוי על נזקים שנגרמו כתוצאה מביטולים שהם ספגו בפועל בעקבות סגירות הגבול האחרונות.
רק לקראת סוף השבוע, ימים ארוכים לאחר הציטוטים חסרי הרגישות מתוך הישיבה, משרד האוצר אכן הודיע על תוכנית סיוע בתקציב מוגבל: סבסוד בגובה 20,000 שקל לכל הסבה מקצועית, עם תשלום של עד 10,000 שקל נוספים למשך 4 חודשים. במילים אחרות: מענק של 2,500 שקל הוא הסיוע החודשי שמציעים שם במזומן לאנשי התיירות הוותיקים, תוך כדי החלפת קריירה, לפעמים אחרי עשרות שנים של צבירת מומחיות וידע. גם מי שמוכן לשקול הסבה, ציפה למסלול נדיב קצת יותר.
ולא מדובר בבעיה חדשה: ישראל מפגרת לאורך שנים במשאבים שהיא מקצה להכשרות מקצועיות. למרות החשיבות הגוברת שלהן בעידן של שינויים בשוק העבודה, השוואה בינלאומית שערך OECD העלתה כי המדינה משקיעה בלימודי מבוגרים רק כ-0.06% מהתוצר הלאומי שלה – נתון שמדרג אותה באחד המקומות האחרונים במערב.
ממחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי ב-2002, תקציבו של האגף הרלוונטי במשרד הכלכלה עמד על 276 מיליון שקל - ואילו כעבור 15 שנה, הוא צנח לכ-130 מיליון בלבד – קיצוץ מצטבר של 50%. את התוצאות אפשר לראות בשטח: שוברים שמנפיק משרד הכלכלה לצורך השתתפות בקורסים אוזלים לרוב באמצע השנה, פשוט כי "נגמר התקציב"; מי ששפר מזלם להתקבל למסלולים מסובסדים, נדהמו לגלות שדמי האבטלה שלהם קוצצו בשני שלישים כ"שכר לימוד"; אפילו ב-2020, שיא משבר הקורונה, מס' המשתתפים בהכשרות דווקא ירד באופן אבסורדי – ורק כ-4% מהמובטלים החדשים במשק זכו להכוונה מקצועית במימון המדינה. כל זה קרה כשביקום מקביל, עסק האוצר בניסיונות סרק להקמת "זרוע עבודה" חדשה בשליטתו, שאמורה הייתה לחלק כ-200 מיליון שקל ובפועל כלל לא הופעלה.
לפני שהממשלה תוכל לשלוח את סוכני הנסיעות לחיפושי קריירה "כמו בסקנדינביה", עליה לדאוג שמערך ההכשרות המקצועיות כאן יתפקד בתקציב ובסטנדרטים דומים. הפריון הנמוך של המשק – תפוקה בשווי של כ-24$ בלבד לשעת עבודה – מלמד שהסבות כאלה יידרשו יותר ויותר כדי שהכלכלה הישראלית תמשיך לצמוח, ולכן אסור שתתלווה להן תדמית שלילית של קמצנות או סיאוב בירוקרטיים. כשהזנחה ארוכת שנים פוגשת טלטלה עולמית כמו הקורונה, אין פלא שאמון הנפגעים בתוכנית הממשלתית החדשה ירוד.
שירות התעסוקה. צילום: יונתן זינדל פלאש 90
לעומת אנשי ענף התיירות, דווקא בעלי הקניונים החזקים סיימו את השבוע שעבר כשמלוא תאוותם בידם: דרישתו של ראש הממשלה בנט להנהיג בשטחם תו ירוק, כמו זה שמקובל כבר חודשים (לסירוגין) בכל מסעדה או אולם אירועים, תורגמה במהירות באקסלים שלהם לירידה חדה בנפח התנועה ובהכנסות החזויות.
"אי אפשר יהיה לאכוף את המתווה" – הם זעקו מרה על כל במה והוסיפו בנימה ליברלית מעושה: "לא נסמן לקוחות בצמידים". כאילו לא חשש אמיתי מהתפרצות האומיקרון הוביל את רה"מ לדרוש הגבלות בקניון, בית המקדש של תרבות השופינג, אלא ניסיון לתייג את הלא-מחוסנים ולבייש אותם. המשך הסיפור מוכר: השרים התקפלו תחת הלחץ, ואת מקומו של התו הירוק ימלא "תו סגול מורחב" – שם קוד (כמעט) לכלום ושום דבר.
במאמר הזה אינני מתיימר לקבוע אם בנט צדק או טעה כשדרש להנהיג הגבלות על לקוחות במרכזים מסחריים - יש היבטים לכאן ולכאן. כן בולט הקשב של חברי הקבינט לעמדתן של הנהלות הקניונים, עד כדי שינוי ההנחיות המסתמנות בעניינם מהקצה אל הקצה, מבלי לקבל מראש את ברכת בכירי משרד הבריאות.
ולא שמדובר בעסקים במצוקה: בתשעת החודשים הראשונים של 2021 הרוויחו כרישי הענף בין 679 מיליון שקלים (עזריאלי) ל-780 מיליון שקל (מליסרון); ההכנסות שלהם חצו כבר מזמן את רף מיליארד השקלים.
"הלוואי שהייתי מוכר בקניון" – סינן השבוע במרירות עובד בחברת תיירות גדולה, בעודנו מתכוננים לשידור באחת מתוכניות האקטואליה, "ככה היו סופרים גם אותי". לא בטוח שזו משאלה נכונה, אחרי הטלטלה שעברה הקמעונאות הישראלית בין שלושת הסגרים כאן עד לפני שנה; אבל בדבר אחד הוא צדק: בקניונים כנראה לא יצטרכו בקרוב תקציבים להכשרות מקצועיות, שממילא לא מגיעים, מהממשלה.
