תראו מה שביתה של שלוש שעות במערכת החינוך עשתה למדינה: בלבול. כעס. כאוס. שלוש שעות בלבד – וזה הרגיש כאילו הכל נעצר. וזו בדיוק הנקודה: מערכת החינוך היא לא “שירות”. היא לא “בייביסיטר”. היא לא נוחה כשיש – ומרגיזה כשאין. היא תשתית קיומית. היא החזית האזרחית של מדינת ישראל. דווקא עכשיו. דווקא בזמן מלחמה.

דווקא כשכל שאר המערכות מתנדנדות – המורות, הגננות, המטפלות והמורים הן אלו שנשארות. אלו שמייצבות. אלו שמחזיקות את הילדים – ואת ההורים – בתפקוד. ומי שנאבקות היום – נאבקות לא רק על שכר, אלא על עתיד. על מעמד. על האפשרות שמערכת החינוך לא תתמוטט. ומה עושה הממשלה בזמן שצוותי החינוך נאנקים? מייבשת. מקצצת. מזלזלת. מורידה משכורות, מבטלת תקנים, ומשאירה גנים סגורים בלי גננות. במקום לחזק את מי שמחזיקים את המדינה – הממשלה מחלישה אותם.

ואם לא די בכך – החודש קיצצה הממשלה 3.33% משכרן של הגננות והמורות, כמו לכל המגזר הציבורי, בשם “המאמץ הלאומי” – כאילו תרומתן למלחמה לא באה לידי ביטוי יום-יום, במקלטים, בכיתות ובמעונות. במקום לתגמל – מענישים. במקום לחבק – שוחקים. כך, במו ידיה, הממשלה יוצרת שביתה. לא כמחאה – אלא כזעקה. וזה אבסורד מוחלט – במיוחד כשנזכרים מה קרה רק לפני שנתיים: כשאביגדור ליברמן כיהן כשר האוצר, הוא היה הראשון שהבין – בלי השקעה באנשי החינוך, אין חוסן למדינה. הוא העלה שכר למטפלות, קידם רפורמות בגיל הרך, והעביר את המסר שמערכת החינוך היא נכס לאומי – לא נטל. אז עכשיו, כשההפקרה שוב מרימה ראש – חשוב לזכור: אפשר גם אחרת. מישהו כבר עשה את זה. המשבר במערכת החינוך: לא רק שכר – אלא תדמית''.

המערכת מתמודדת עם מחסור חמור בכוח אדם – כ־20,000 מורות ומורים חסרים. ההשלכות קשות: ביטולי שיעורים, איחוד כיתות, סגירת מגמות מקצועיות ושיבוץ מורים ללא הכשרה. מורים לתנ”ך מלמדים כימיה, ואנשי צוות בלי תעודת הוראה נשלחים ללמד מקצועות ליבה. ברשויות המקומיות, מדי בוקר, גנים שלמים אינם נפתחים בשל מחסור במאות גננות וסייעות – מצב שפוגע ישירות בילדים ובהורים. אבל זה לא רק עניין של מספרים.

השבר האמיתי – הוא תודעתי.
ההוראה הפכה בישראל למקצוע מושפל, נטול יוקרה או תגמול. צעירים מוכשרים בורחים ממנו. הם לא רוצים “להיות מורים” ושלא נחשוב על להיות "גננת" – לא כי אין להם תשוקה לחינוך, אלא כי החברה הישראלית שידרה להם שזה מקצוע בלי עתיד.

הנתונים מטרידים:
​•​63% מהמורים ללשון בחטיבות הביניים – לא מוסמכים.
​•​רבע מהמורים לאנגלית וכ־30% למתמטיקה – ללא הכשרה מספקת.
​•​בחינוך המיוחד מקצרים ימים בשעתיים – בגלל מחסור.
​•​28% מהמורים החדשים – עוזבים תוך חמש שנים.
​•​היעדרויות שוות ערך ל־13,000 משרות הוראה שנעלמות בשנה.
​•​בגני הילדים חסרים כ־3,500 אנשי צוות.
​•​עשרות מעונות לא נפתחו השנה – פשוט כי אין מי שיעבוד בהם.

 
אז למה דווקא עכשיו? כי כשהכל קורס – החינוך נשאר. המורות במקלטים, הגננים מחזיקים את ההורים, המטפלות מרגיעות תינוקות, והמורים משקמים ילדים. וכל זה – תחת שחיקה, שכר משפיל ויחס מזלזל.  אבל אין מדינה בלי חינוך. ובלי אנשי חינוך – אין חינוך.

אז מה עושים?
✓ שיפור תנאי השכר והעבודה: קביעת שכר פתיחה גבוה, מסלולי קידום ברורים, תנאים מותאמים לאחריות – במיוחד בגיל הרך.
✓ הסבת אקדמאים: מלגות, ליווי, והכשרות איכותיות – גם לחינוך בגיל הרך.
✓ הקטנת עומס: כיתות קטנות, יחס מיטבי מבוגר-ילד, מערך תמיכה מקצועי.
✓ עבודה מועדפת: שירות לאומי-אזרחי מוכר במעונות ובגנים, כולל תמריצים וליווי.
✓ שינוי תודעתי: קמפיין לאומי – שמי שבוחרת להיות גננת, היא לא “נחמדה לילדים” אלא אדריכלית של החברה הישראלית.

עכשיו – עת לחנוך. אם לא נחליף דיסקט – נאבד את דור העתיד.
במקום לשאול רק על גז, גרעין או גבולות – נשאל: מי מחנך את ילדינו? מי מלווה אותם בשעות הכי קריטיות של חייהם? זו לא רק קריאה לממשלה – זו קריאה לכל אחת ואחד מאיתנו: להפסיק להשלים עם מציאות עקומה. לדרוש שינוי – ולבחור בו. ובבחירה הזו – חשוב גם לזכור מי נכשל. שר החינוך, שאמור לעמוד כחומת מגן על אנשי ונשות החינוך – הצביע בעצמו בעד הקיצוץ בשכר. רק בדיעבד, ביום שישי האחרון, כשהשביתה כבר החלה, הוא הצהיר פתאום שהוא “עומד לצד המורים” וש”חשוב לשמור על זכותם למחות”.

עוד ב-

השביתה תתבטל? דיון מרתוני ייערך לפתרון הפערים בתנאי עובדי ההוראה

לכתבה המלאה

אבל זו לא הייתה הצהרה של מנהיג – זו הייתה תגובה ללחץ, ריב פנימי בממשלה וחילופי האשמות עם שר האוצר סמוטריץ’. וכשנתניהו קרא לדיון – הוא מיד התקפל. אז מי מנהל את מערכת החינוך? מי שומר הסף? מי עומד בשביל המורות והמטפלות כשצריך – לא רק כשנוח? כי אפשר גם אחרת. כבר ראינו שזה אפשרי. והגיע הזמן לבחור נכון – במי שלא רק מדבר על חינוך, אלא גם פועל בשבילו.