יום פתיחת הקלפיות, חגיגת הדמוקרטיה, זימן לבית המשפט העליון שאלה שלא ניתן להפריז בחשיבותה: האם מפלגה רשאית, כחלק מזכותה לפעול לפי צו מצפונה, למנוע מכלי תקשורת שהוא לצנינים בעיניה את הזכות לסיקור של מטה הבחירות של ביום הבחירות?

כזכור, מפלגת מרצ הודיעה לערוץ 14, בשל סלידתה מהתנהגות הערוץ, כי אין בדעתה לאפשר לו לשדר ממטה המפלגה ביום הבחירות. ערוץ 14, אשר עתר לבג"צ נגד ההחלטה, טען כי ההחלטה פוגעת פגיעה קשה בחופש העיתונות, בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת.

בפסק דין תקדימי, אשר ניתן ערב לפני הבחירות, קיבל בג"צ את העתירה. פסק הדין התבסס על חשיבות העבודה העיתונאית בתקופת בחירות ועל העניין התקשורתי בסיקור מטות מפלגות ביום הבחירות. בג"צ פתח את פסק דינו במעמדה הדואלי של מפלגה. דומה שלא יימצא מי שיחלוק על כך. מפלגה, מחד גיסא, היא גוף פרטי שהורתו בהתאגדות וולונטרית. מאידך גיסא, כוחה השלטוני, והיותה מתווכת בין הציבור לבין השלטון, מקנה לה השפעה אדירה על חיינו הציבוריים. לכך יש להוסיף את המימון הציבורי ממנו היא נהנית במסגרת כספי מימון הבחירות. כל אלו הובילו, מן הסתם, לפסיקה התקדימית: בג"צ חייב את מפלגת מרצ לאפשר לערוץ 14 לסקר את מטה הבחירות שלה.

 
הגם שספק אם בג"צ הוא הערכאה המתאימה להכרעה בנושא, פסק הדין משדר מסר חשוב בעיניי: סיקור מטה הבחירות הוא משאב ציבורי שמפלגה לא רשאית למנוע גישה אליו. הגנה על חופש הביטוי הפוליטי של מפלגה וחבריה לא יכולה לדרוס את אחד מכלל היסוד הבסיסיים של חברה דמוקרטית: הבטחת גישה חופשית לזירה הציבורית ולמידע ציבורי של כלל אמצעי התקשורת. הפגיעה בחופש המצפון של המפלגה ממילא היא ברף הנמוך, שכן עסקינן בזכות גישה בלבד ולא בצו המחייב איש החברי המפלגה או מתומכיה להתראיין בפני אותו כלי תקשורת.

עם זאת, ההשלכות של פסק הדין עשויות להיות דרמטיות: כך, למשל, לא מן הנמנע כי פסק דין יהווה בסיס איתן לחיוב עובדי ציבור ונושאי משרה מסוימים העורכים סדרת ראיונות (להבדיל מחברי מפלגה שאינם נושאי משרה) שלא להפלות כלי תקשורת מסוים שהוא לצנינים בעיניהם. ככל שכך יהיו פניי הדברים, ראוי, לעניות דעתי, לכבד סירוב של עובד ציבור או נושא משרה להתראיין אצל עיתונאי מסוים בשל יחסים אישיים עכורים בין השניים. אומנם עובדי ציבור ונושאי משרה נדרשים למלא תפקידם בשוויון, אולם הואיל וראיון, מעצם טיבו, מחייב אינטראקציה בסיסית בין המראיין למרואיין (שלא כמענה על שאלות במסיבת עיתונאים רשמית), אין להתעלם מרגשותיהם בקשר לזהות המראיין. יש לוודא כמובן כי סירובם להתראיין אינו נובע מסיבות לא ענייניות כגון מקצועיותו של אותו עיתונאי, וכי היחסים האישיים בין השניים אינם רק כסות לחשש להתמודד עם שאלות קשות. אם אין מדובר במסווה, ואם גוף התקשורת יכול לשלוח מראיין מקצועי אחר, דומה כי אין להתעלם מהיבטיהם הפרטיים של עובדי ציבור ונושאי משרה. הכרה ברגשותיהם, בנסיבות אלה, אינה חותרת תחת ליבת פעילותם הציבורית, ואין בה כדי לערער מושכלות יסוד מן המשפט הציבורי.

השלכה נוספת של פסק הדין, הפעם בהקשר של מפלגות, כרוכה במידת ההתערבות החיצונית באופן הניהול הפנימי של מפלגות. בימים שבהם מרבית המפלגות אינן דמוקרטיות "בתוך הבית", פסק הדין עשוי לעורר חשיבה מחדש בכל הנוגע להנחלת עקרונות דמוקרטיים בסיסיים בתוך התנהלות המפלגה פנימה, כגון: הטלת חובה לעריכת בחירות מקדימות, ייצוג ראוי של נשים וכיוצא באלו. אלא שבניגוד לפסק דינו של בית המשפט העליון נשוא רשימה זו, תרחיש זה מהווה פגיעה קשה באוטונומיית הרצון הפרטי של מפלגות הואיל והוא מבטא התערבות חיצונית משמעותית באופן ניהול המפלגה פנימה. משכך, דומה בעיניי כי תרחיש זה, ככל שיתממש, מחייב תיקון חקיקה. אלא שהואיל וחברי הכנסת הם אלו האמונים על תיקוני חקיקה, ספק אם יימצא הרוב הנדרש לכך בכנסת.        

עוד ב-

ערוץ 14 בדרך לבג"צ: מי אוסר עליו לשדר?

לכתבה המלאה

הכותב הינו ד"ר למשפטים, מרצה בכיר במרכז האקדמי פרס, לשעבר עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה ומחבר הספר "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים".