השעיית דונלד טראמפ מטוויטר, פייסבוק, יוטיוב, ופלטפורמות אחרות בעקבות ההסתה להפיכה כנגד הרשות המחוקקת, כמו גם חסימת פוליטיקאים ואנשי ציבור בישראל ובמקומות אחרים בעקבות טענות של הסתה לאלימות, פגיעה בפרטיות, ו/או הפצה של פייק ניוז, מציבות שאלות רבות לגבי חופש ביטוי ועוצמתן של הרשתות החברתיות.

ראשית כל, ועל מנת לעשות סדר בדברים, חשוב להבהיר שלא חלים על הפלטפורמות האלו כל חובה של הבטחת חופש ביטוי, והתיקון הראשון של החוקה האמריקאית בטח שאינו חל על חברות פרטיות. הם אינם כיכר העיר, הייד פארק או וושינגטון סקוייר. אלא חברות מסחריות ופרטיות שכל מטרתן רווח.

כל תוכן, בין אם פוליטי או לא, המתפרסם ברשתות החברתיות מתפרסם מתוך חסד, ולא מתוך זכות. פייסבוק לא נולד מתוך חזון אלטרואיסטי של חיבור האנושות והחייאת המרחב הציבורי. מטרת החברה, כמו כל חברה עסקית, היא רווח. כמה שיותר. התוכנית העסקית פשוטה. הפלטפורמות סוחרות בתשומת הלב ובמידע אישי של המשתמשים, ככל שמרותקים לפלטפורמה, החברה מרוויחה. המחקר מלמד אותנו, ופייסבוק בעצמה מודה, שהתוכן הכי מושך, הכי מרתק, הכי ויראלי, והכי משתלם, זה תוכן קיצוני ואלים המנגן על רגשות המשתמשים. כבר ב- 2018 חוקרים של פייסבוק עצמה חשפו ש- 64% מהחברים בקבוצות קיצוניות הופנו לשם על ידי האלגוריתם של פייסבוק בעצמו. למה? כי זה משתלם. מאוד. בהקשר הזה אפשר להגיד שלפייסבוק יש דם על הידיים, ולא רק בארה"ב ובישראל.

בסרי לנקה, במיאנמר, בפיליפינים, בלוב ובמדינות אחרות. במיאנמר, על פי דו"ח של האו"ם, אף תרמו לטיהור אתני ולרצח עם של הרוהינגה. לפייסבוק יש תפקיד מרכזי ברדיקליזציה פוליטית, ומה שהתרחש בגבעת הקפיטול, וגם אצלנו בארץ, זה דוגמה למה שקורה כאשר האינטרנט הופך לבשר ודם ומהלך ברחובות. ביד אחת מסיתה, וביד השנייה מספקת תשתית להתארגנות אלימה. המדיה החברתית פועלת כזרז משמעותי להקצנה ולאלימות פוליטית, סוגרת אנשים בתיבות תהודה של תוכן, חלק מבוסס תיאוריות קונספירציה ופייק ניוז, ומאפשרת לאנשים לבטא ולממש את הדחפים האפלים ביותר שלהם ואף מעודדת אותם לכך. למעשה, תמונת ראי של הליברליזם.

הציפיה לחופש ביטוי מהפלטפורמות נובעת, בין היתר, מבלבול. מבלי שנשים לב, המרחב הציבורי, אותו מרחב מדומיין של שיח חופשי, לא מצונזר, נדד מהעיתונות הכתובה, השידור הציבורי, ומקומות רבים אחרים, לערוצים מסחריים ולרשתות החברתיות, וביתר שאת בשנה האחרונה, בעקבות הקורונה. בדרך, הוא גם איבד את ההגנות המשפטיות נגד צנזורה ובעד ביטוי חופשי. הרשתות החברתיות שמחו לארח את המרחב הכבר לא ציבורי, כל עוד התוכן תואם את המדיניות של כל פלטפורמה. חסד, לא זכות.

לכן, אין כל חובה לארח את דונלד טראמפ או כל אישיות אחרת ברשתות הללו. מבחינת החברות, ברגע שה"מוצר" נהפך לרעיל, החברה מתנערת ממנו כי זה מאיים לפגוע במוניטין וברווחיות של החברה. מבחינתן, זו בעיה של יחסי ציבור ותו לא. אין כאן צנזורה, זדון או השתקה (שדרת הניהול של פייסבוק למשל, מורכת מאנשים המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית וגופים שמרניים). בטח שמדובר בפוליטיקאים ואנשי ציבור שיש להם נגישות גבוהה מאוד לאמצעי התקשורת, ועיתונאים ורשתות ישמחו לשדר ולהביא לידיעת הציבור את דבריהם, כפי שאכן עושים. השאלה כאן היא לא האם זה ראוי או לא להשעות פוליטיקאים מהפלטפורמות, אלא בחינת העוצמה האדירה, במיוחד בהקשר הפוליטי והחברתי, שהפלטפורמות האלו צברו, והאם רצוי שאלו יהיו המתווכים המרכזיים והעיקריים של ביטוי פוליטי.  

הפתרון טמון ברגולציה וחקיקה – חקיקה למניעת מונופוליזציה של הפלטפורמות (כפי שקורה בפועל) ושמירת פרטיות, הטלת אחריות על החברות ובעליהן לגבי התוכן המתפרסם בפלטפורמה (כמו שבניין צריך לעמוד בתקנות בניה מחמירות ונמצא תחת פיקוח), רגולציה חדשה (עם שיניים) המחייבת שקיפות לגבי האופן בו אנשים מנותבים בנבכי הפלטפורמות, קיום מנגנונים אנושיים ואוטומטיים בתוך החברות למניעת הסללת משתמשים לקבוצות קיצוניות, מנגנונים למניעת הפצה של פייק ניוז ומניעת גורמים חיצוניים מלעשות כשלהם ברשתות, דוגמת "קיימברידג' אנליטיקה" וגורמים מדינתיים, וחובת פרסום דוחות שקיפות חצי שנתיים. הרגולציה שהוטלה באיחוד האירופי כבר הצליחה לרסן במעט את כוחן של הרשתות, אז אנחנו יודעים שזה אפשרי. חשוב לזכור – חקיקה מקומית חלה על החברות, מחייבת אותן והן יודעות גם להתאים את עצמם לדרישות החוק. רק ככה נוכל, אולי, לקבל חזרה את המרחב הציבורי ואת החירויות הנלוות אליו.

הכותב: ד"ר מייק דהאן הוא מרצה במחלקות לתקשורת ומנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר.